סקר כוונת דיווח על הטעות הרפואית

באופן כללי ניתן לזהות כי בפרקטיקה הסיעודית העכשווית קיימת הפרדה ברורה בין טעיות רפואיות לבין כמעט טעיות. על פי החלוקה הזאת, כמעט טעיות מוגדרות כתהליך שמתרחש ברמת הפרט המפעיל ומנבא את האירועים השליליים אשר מדגישים את פגיעות במערכת הרפואית ו\או בשלומו של המטופל. ההגדרה הזאת מאפשרת ליחס את כלל כמעט הטעיות אל ההמשכיות הסיבתית אשר אליה שייכים גם כל הטעיות הרפואית (Kanse et al., 2006). במסגרת ההמשכיות הזו, תבניות תפקודיות אשר מובילות לתפקוד לקוי מהוות בסיס זהה הן לטעיות רפואיות והן לכמעט טעיות. כל ההבדל בין שתי הקטגוריות, לכן, כרוך אך ורק בתוצאות המעשיות (Cook and Rasmussen, 2006). ככל שטעיות רפואיות נתפסות בתור הגורם לאירועים השליליים כך גם כמעט טעיות מוערכות בתור מנבא לאירועים הללו. מכאן באה ההבחנה הנסיבתית בין שתי הקטגוריות, אשר משפיעה על כל צדדי הערכת התופעות, לרבות נחיצות לדווח על הופעתן בפרקטיקה הסיעודית ( Henneman et al., 2006; Cook and Rasmussen, 2006).

על פי טענותיהם של Wild and Bradley, (2005) אשר חקרו את שכיחות התרחשותן של כמעט טעיות, כ-96% מכלל הטעיות הפוטנציאליות בתחום מתן הטיפול הרפואי אינם מדווחות. על פי דיווחיהם של Thomas and Panchagnula, (2008)  כ-26% מכמעט הטעיות האלו שייכות לכישלונות באבחון רפואי והגדרת דרכי הטיפול. כמו כן, על פי טענותיהם של Sullivan and Bochino, (2004) ו-Kalawole, Smith and Paye, (2015) כ-75% מכלל כמעט הטעיות נעשות על ידי צוותי הסיעוד המטפלים במטופלים. כמו כן, על  פי דיווחיו של המוסד הלאומי לבטיחות המטופלים (National Patient Safety Agency, NPSA) טיפול ב-4% הנזכרים של כמעט הטעיות המדווחות בממלכה המאוחדת עולה כ-750 פונטים לשנה (NPSA, 2007). בדומה לכך, במחקר שנעשה במרכז הרפואי רבין בילינסון-השרון נתגלה כי כ-84% מכלל עובדי המרכז היו מעורבים לאירועי כמעט טעות במהלך חמש השנים האחרונות (ג’אברה ואחרים, 2018). כמו כן, נתגלה כי כ-81% מהרופאים המועסקים במרכז וכ-85% מחברי צוותי סיעוד היו מעורבים לאירועי כמעט טעות במהלך חמש השנים האחרונות (ג’אברה ואחרים, 2018). נוסף על כך, על פי דיווחיו של מבקר המדינה נכון לשנת 2012 כ-521 רופאים המועסקים בארץ ישראל דיווחו על השתתפותם באירועי מסוג כמעט טעות ( מבקר המדינה, 2012).

ניתן לזהות את ההתעניינות עולה במניעת אירועי מסוג כמעט טעות בשיח המדעי של העשורים האחרונים. בפרט, במחקרם Cooper et al. (2018) מזכירים את ההתפתחות ההיסטורית של מנגנונים למניעת כמעט טעויות בתחום הרפואה דחופה. החוקרים מתארים, בין היתר, את קבלת הקלסיפיקציה הבינלאומית של אירועי מסוג כמעט טעות וטעות על ידי ארגון הבריאות העולמי  בשנת 2009.  הקלסיפיקציה הזו מאחדת את הגישות הקונספטואליות של Donabedian (1980) ו-Reason (1990) ומציעה להבדיל בין  חמש דרגות הפגיעה שאותה חוו המטופלים:

א. אירוע ללא פגיעה ממשית (כמעט טעות): השלכות הטיפול אינם ניתנים להגדרה סימפטומטית ואינם מצריכים טיפול נוסף.

ב. פגיעה קטנה: מדובר בביטוי סימפטומטי של הפגיעה אשר מניח אבחון חוזר והתערבות רפואית מעטה.

ג. פגיעה בינונית: מדובר בביטוי סימפטומטי של הפגיעה אשר מניח אבחון חוזר והתערבות רפואית בינונית כגון ניתוח מקומי, טיפול תרפי\תרופתי וכל טיפול אחר אשר מכוון כלפי התמודדות עם אובדן הכושר הפונקציונלי.

ד. פגיעה קשה: מדובר בביטוי  סימפטומטי של הפגיעה אשר מניח התערבות יסודית  מכוונת כלפי ניצול חייו של הנפגע. בדרך כלל מדובר בטיפול רפואי נמרץ וטיפול השיקום שאחריו.

ה. מוות: מדובר באירוע של אובדן החיים מיד אחרי האירוע של טעות.

כמו כן, חשוב לציין כי בניגוד לארבעה הקטגוריות האחרונות ברשימה שלעיל, הקטגוריה הראשונה אינה דורשת את הדיווח המידי מטעמי הוראותיה של החקיקה הקיימת. רק במהלך העשור האחרון  פותחו תקני הדיווח בקנדה ובארצות הברית אשר דורשים התייחסות מידית לכלל אירועי הטעות הרפואית בין אם גרמו לפגיעה הממשית בבריאותו של המטופל ובין אם לא גרמו לכך (Jeffs, 2010).  הודות לפרקטיקה הזו אנו יכולים היום לראות את החלוקה הטיפולוגית של אירועי מסוג כמעט טעות. אכן, ניתן לומר כי כמעט טעויות נפוצות לקרוא בתחומי הטיפול נמרץ (Henneman et al., 2006), טיפול כללי (Jeff et al., 2010), טיפול פדיאטרי ונאונטלי (Simpson et al., 2004). כמו כן, כמעט טעיות נעשות בדרך כלל במסגרת מתן טיפול רפואי דחוף (Henneman et al., 2006), טיפול פרמקולוגי (Simpson et al., 2004), ובמהלך שימוש בשירותי מעבדה (Jeffs, 2010).

בהסתכלות על כלל הניסיונות העכשוויים לבנות את הטיפולוגיה הכללית של אירועי מסוג כמעט טעות, ניתן לזהות נכון להיום אין בידינו את הטיפולוגיה המבוססת על אבחנת המקרים האמפיריים (Jeffs, 2010, Cooper et al., 2018). הסיבה לכך, כרוכה, בראש ובראשונה, בחוסר הדיווחים על האירועים הללו. בתנאים הללו ניתן לשים לב למחקרו של Sheikhtaheri (2014) אשר מציע במקום החלוקה הטיפולוגית לאמץ את החלוקה הפונקציונלית של אירועי מסוג כמעט טעות. על פי טענותיו ניתן להבדיל בין שני סוגיהם העיקריים של האירועים מהסוג הנדון:

א. סוג א': אירועים אשר לא נגעו במטופל עקב תנאי תכנית ההתערבות המתוכננת עבורו.

ב. סוג ב': אירועים אשר לא נגעו במטופל עקב שינויים בהתערבות המתוכננת עבורו.

לדעתו של החוקר, פיתוח מערכת דיווחים על אירועי מסוג כמעט הטעות עלול לעזור בדבר קביעת ומניעת הטעיות ובכך למזער את הנזק הנגרם למטופל בתחום של רפואה דחופה. יתרה מזאת, החוקר טוען כי מערכת שכזו מסוגלת להרחיב את מוסד הידע בדבר מקורותיהם של טעיות אפשריות.

בשיח המדעי אשר דן בנושא של כמעט טעויות בתחום הרפואה דחופה קיימת הסכמה רחבה כי מדובר בפרקטיקה יעילה אשר מאפשרת הן לספק מניעת הטעיות הממשיות והן ללמד את הצוות המטפל. על פי טענותיהם של Aspden et al., (2010) ו-Jeffs (2010) מדובר בחלק האינטגרלי של תהליך מתן הטיפול אשר מאפשר לנהל את הסיכונים ולמנוע את האסון הטיפולי. בדומה לכך, במחקרו Conerly (2007) סבור כי דיווח על כמעט טעות מסוגל לצור סביבת העבודה הבטוחה יותר. בפרספקטיבה התיאורטית  ניתן לומר כי דיווח על כמעט טעויות מניח התקדמות בדבר מניעת סיבות הטעות הממשית ולכן במסגרת הסיבתית מדובר בכלי חשוב ואף הכרחי למזעור כשליו של הטיפול הניתן למטופל (Espin et al., 2007).

כמו כן, בהקשר הזה ניתן להזכיר את מחקריהם של Elder et al., (2008) אשר מצאו כי דיווח על הטעויות וכמעט טעויות מהווה כלי השפעה על תרבות העשייה וסטנדרטים של ביצוע בצוותים טיפוליים. אוכלוסיית המחקר כללה 33 משתתפים מ-4 בתי חולים מקומיים. תשובות אשר התקבלו במהלך הריאיון קודדו והושוו לתוצאות סקר תרבות ארגונית בבתי חולים אשר כלל תשובות של 92 משתתפים רנדומליים.  כמו כן, תשובות אשר התקבלו במהלך הסקר העידו על התפתחות תרבות של מתן מענה מקובל מבחינה החברתית, בעוד שחלק מהותי מאוכלוסיית האחיות המרואיינות העיד על ביצוע דיווחים כל פעם כאשר הן נתקלות בטעות או כמעט טעות רפואית.  לעומת זאת, תשובות שהתקבלו מריאיון עם קבוצות היעד העידו כי ביצוע הדיווח היה תלוי במצבו הממשי של המטופל, דהיינו אחיות היו מקבלות החלטה לדווח למבקר הישיר על עשיית טעות\ כמעט טעות רפואית רק במקרים בהם היה נוכח נזק ממשי לבריאותו של מטופל. כמו כן, המחברים הגיעו למסקנה כי תרבות ארגונית בצוותים שנבדקו במסגרת המחקר עשתה דגש על המרכיב האנושי, לרבות כישלון מעשי במתן טיפול כפי שנדרש, במיוחד בעת קבלת החלטה על נחיצות לבצע דיווח. לכן, התוצאה העיקרית של המחקר הייתה כרוכה בגילוי פער שקיים בין תרבות ארגונית בדבר הנחיות הבטיחות בארגון לבין התרבות הפרקטית בדבר הערכת טעיות\כמעט טעויות וביצוע דיווחים בהתאם להערכה הזו.

כמו כן, מחקרים רבים הוקדשו לנושא של דיווח על כמעט טעויות במסגרת המערכת הרפואית, כולל מחקרים כמותיים ומחקרים איכותניים.  לדוגמא, במחקרם של Kaldjian et al., (2008) נבדקו דרכי ביצוע דיווחים על טעויות רפואיות, ביצוע הערכת ודיווחים עבור כמעט טעויות (אשר הוגדרו במסגרת המחקר בתור טעויות היפותטיות (hypothetical errors)) ועמדות בדבר דיווח על כמעט טעויות. תוצאות המחקר העידו כי באוכלוסיית האחיות קיימת נטייה ברורה לדווח יותר על הטעויות המובילות לנזק ממשי לשלומו של המטופל, לעומת ביצוע דיווחים עבור כמעט טעויות. כמו כן, המחקר העיד כי בכל צוות סיעודי קיים אחוז קטן של אחיות אשר בכלל לא מדווחות על כמעט טעיות, למרות החשיבות הפוטנציאלית של הדיווח כזה.  המחקר קישר את העובדה הזאת לוותק של אחיות ולחוסר מיומנות בדבר ביצוע דיווחים עבור כמעט טעויות.

כמו כן, במסגרת מחקרם של Kaldjian et al., (2008) נמצא כי במידה ולאחות קיים ידע עבור ניסוח דיווחים עבור טעויות רפואיות, יישום הידע הזה מתבטא גם בביצוע הדיווחים על כמעט טעויות אשר מעלה את מספר הדיווחים על כמעט טעויות ב-200%-300%. לפיכך, המחברים הגיעו למסקנה כי  הגורם העיקרי המנבא את ביצוע דיווחים הן על טעויות רפואיות והן על כמעט טעיות כרוך בהיבט של הוראה. אכן, ככל שצוותי אחיות מעורבים יותר לתהליכי תיעוד הטעויות, כך גם לטעות הזו אין צורך ממשי להתבטא על מנת להביא חשיבות לימודית. לפיכך, חשוב גם להבין כי התרכזות על תיעוד טעויות ממשיות וכמעט טעויות מעלה את הסטנדרטים להגנת המטופלים ולשמירה על שלומם. לבסוף, במסגרת המחקר נתגלה נטייה ברורה להשתמש יותר בדיווח פרונטלי לעומת דיווח באמצעות כרטיסים או מערכות מקוונות.

על פי טענותיהם של Crane et al., (2015) ניתן להבדיל בין מספר הדרכים העיקריים לדיווח על אירועי מסוג כמעט טעות. מדובר בדיווח אישי פרונטלי, דיווח באמצעות מרכזים טלפוניים, דיווח באמצעות נציגי המחלקה, דיווח באמצעות רישומות רגילה ומקוונת. ממצאי המחקר העידו כי הדרכים הבטוחים ביותר הם שימוש בדיווח פרונטלי ובדיווח באמצעות הנציג. מצד השני, נתגלה כי במקרה של דיווח באמצעות הרישומת הרגילה ניתן לזהות היווצרותן של כ-32% של טעויות נוספות אשר משבשות את תהליך הדיווח. בדומה לכך, במקרה של השימוש ברישומת מקוונת נמצא כי הסתברות של היווצרות טעות נוספת עולה בכ-8%. בדומה לכך, במחקרם של Ruddy et al., (2006) נבדקה אפשרות השימוש במערכת הממוחשבת לצרכי דיווח על כמעט טעות בתחום הרפואה הפדיאטרית דחופה. ממצאי המחקר מעידים כי 87% מכלל כמעט הטעויות שדווחו היו שייכות להשפעת הגורם האנושי על תהליך הטיפול. כמו כן, 11% מדיווחי על אירועי כמעט הטעות היו שייכים לבעיות הציוד. באופן כללי החוקרים הסכימו בדעה כי מדובר במערכת יעילה לאיסוף וניתוח דיווחים וכי הטמעתה בכלל מוסדות וארגונים העוסקים בתחום של רפואה דחופה היא מומלצת.

נוסף על כך, במחקרם של Aaronson et al., (2017) נבדקה אפשרות להשתמש במערכת המקוונת לצרכי הדיווח על אירועי מסוג טעות וכמעט טעות. ממצאי המחקר מעידים כי בכ-48% מכלל המקרים המדווחים במחלקת לרפואה דחופה אירוע של כמעט טעות נעשה ספציפית על ידי אחיות. בדומה לכך, ב-11% של המקרים מדובר בטעות שנעשה על ידי פרמקולוג, ב-9%— על ידי הרופא המטפל וב-8% מכלל המקרים של כמעט טעות—על ידי הטכנאי המטפל בציוד. בדומה לכך, במחקרם של Magrabi et al., (2015) נתגלה כי הדרכים העיקריים לדיווח על אירועי מסוג כמעט טעות במחלקות לרפואה דחופה הן שימוש במערכת מקוונת (64% מכלל האירועים) ושימוש במערכת הטלפונית (46% מכלל האירועים). החוקרים מצאו כי שימוש במערכת מקוונת עלול לעלות את סיכון היווצרותה של כמעט טעות נוספת  בתחומים של מתן טיפול תרופתי  (בכ-29%) ומעשי (בכ-48%). כמו כן, נתגלה כי בכ-12% מהמקרים שנבדקו כמעט טעויות עלו משיבוש תהליכי האבחון, ובכ-10%--משיבוש בהתקשרות בין הגורמים המטפלים.

מצד השני, על פי טענותיו של Jeffs (2010) דיווחים על אירועי מסוג כמעט טעות הם דיי נדירים ונכון לעכשיו אין גישה קונבנציונלית כלפי נושאה הביצוע של הדיווח הזה, וזאת בניגוד לדיווח על הטעיות אשר מוסדר כתהליך על ידי החקיקה הקיימת במדינות כמו קנדה, ארצות הברית, דנמרק וגרמניה. לפיכך, פרט ממחקרים בודדים אין בידינו נתונים אמפיריים בדבר דרכי ומאפייני הדיווח על כמעט טעויות. בעקבות כך, מחקרים רבים הוקדשו לנושא המחסומים המונעים את חברי הצוות המטפל מדיווח על כמעט טעויות. על פי טענותיו של Conerly (2007) תרבות ארגונית מהווה אחד הגורמים לכך. במחקרו של Conerly (2007)  מתואר מקרה אשר בחן בניסיון לשנות את התרבות הארגונית הנוגעת להערכת טעויות רפואיות באחד מבתי החולים בממלכה המאוחדת. המחבר מתאר כי במסגרת המערכת הרפואית של בית החולים התחילו להופיע דיווחים אל אירועים שליליים וכמעט טעויות אשר בוצעו בסגנון פרסונלי יותר המניח את יישום של מערכת תמריצים למדווחים על טעות אשר כללה את מתן תעודות הצטיינות אישיות  וקבוצתיות.  האיניציאטיבה הזאת נתנה תמיכה ומידע לאחיות בתהליך שיפור תפקודן הפרקטי וצמצום מקרי עשיית טעויות. באותה מידה הפרקטיקה הזאת סיפקה לארגון את המידע הנדרש בדבר הערכת טעויות במסגרת פעילותו. השינויים הללו בתהליך ביצוע דיווחים על טעויות הובילו לעליית מספר דיווחים בכ-200% לעומת התקופה הקודמת למחקר.

כמו כן, המטרה העיקרית של השינויים המתוארים במחקרו של Conerly (2007) הייתה בניסיון להיפרד מתרבות האישום אשר במידע רבה מניעה את האחיות מביצוע דיווחים, והודות לכך ליצור את סביבת העבודה הבטוחה יותר. עיקרון התכנית המתוארת במחקר היה כרוך בהצגת טעויות בתור נקודות לשיפור התהליכים בתוך הארגון. יתר על כן, שינוים בהערכת הטעות נעשו במהלך הקומוניקציה הפתוחה והישירה אשר אפשרה לייצג בפני צוותי אחיות את הדרכים החדשים למתן הוראה תפקודית בארגון, ביצוע סקרים ופידבקים בתוך הצוותים, ביצוע פידבק ממושך עבור מנהלי בית החולים וכדומה. על פי טענותיו של Conerly (2007)  כל השיפורים הללו אפשרו לנטרל את המחסומים שקיימו בתהליך דיווח על טעויות רפואיות וכמעט טעויות.

בדומה לכך, במחקרם של Uribe et al., (2012) נעשה סקר במטרה לאסוף את המידע עבור המחסומים העיקריים המניעים את האחיות מביצוע דיווחים עבור כמעט טעויות.  הסקר כלל מספר קטגוריות המתייחסות למחסומים הפוטנציאליים המופיעים במהלך ביצוע דיווחים על טעויות רפואיות, בעוד שמשתתפי הסקר התבקשו להעריך את הקטגוריות על פי סולם ליקרט אשר נע מ- 1 (כלל לא נכון)  עד 5 (נכון מאד). בחלק השני של הסקר משתתפים התבקשו להעריך את אפשרות השינוי של המחסומים הנזכרים לעיל (גם על פי סולם ליקרט אשר נע מ-1 עד 5). תוצאות הסקר העידו כמכלל קבוצת המחסומים הפוטנציאליים הניתנים להערכה במסגרת החקר רק 6 היו מוערכים באופן משמעותי מבחינה הסטטיסטית. המחסומים הללו הם כדלקמן: זמן שנדרש לתיאור הטעות או כמעט טעות, עבודה נוספת שקשורה לנחיצות לבצע דיווח, חוסר בטיחות שקשורה לגילוי הטעות או כמעט טעות למבקר, חוסר נחיצות ממשית לדווח על כמעט טעות כי לא מדובר בנזק ממשי שנגרם לשלומו של המטופל, חוסר יכולת לדווח על כמעט טעות או טעות באופן אנונימי, ופחד מעונש. כמו כן, אותם המחסומים קיבלו הערכה נמוכה ביותר בקשר לאפשרות לשנות אותם, בעוד שמרכיבים המתארים את מבנה ותהליך הדיווח נתפסו כניתנים לשינויי.

בהקשר הזה  ניתן להזכיר גם מחקרים אשר בהם נעשה שימוש במקרים היפותטיים אשר נועדו לעורר את עמדות האחיות בנושא של ביצוע דיווחים על טעויות רפואיות וכמעט טעויות. לדוגמא, במחקרם של Lawton and Perker (2002)  נעשה שימוש בתסריט בדיוני אשר על סמכו הוערכה הסתברות של ביצוע דיווחים על כמעט טעויות. התסריט התעסק במקרים בהם אחיות התייחסו או לא התייחסו לפרוטוקול ביצוע הדיווחים, וגם במקרים הפרוטוקול הזה אינו היה נגיש לאחיות. השלכות  התסריט היו מעורכות על פי סולם בעל 3 דרגות שנע מ-1 (רע מאד) עד 3 (טוב מאד). כמו כן, ניתוח תוצאות יישום התסריט העיד כי משתתפים היו נוטים יותר לדווח על טעויות של מישהו אחר במידה והתסריט היה מתאר את ההשלכות הרעות, וסירוב לפעול בהתאם לפרוטוקול היה נתפס בתור דרך פעילות מקובלת יותר לעומת האימפרוביזציה במקרים בהם הפרוטוקול אינו היה נגיש למשתתפי המחקר. אכן, במקרים בהן פרוטוקול הדיווח אינו היה נוכח, משתתפי המחקר העידו על הנטייה לדווח על טעויות של חברי הצוות אחרים, אפילו במקרים בהן השלכות היו סבירות, כגון במקרה של כמעט טעויות.

בדומה לכך, במחקרם של Espin et al., (2007) נעשה שימוש בתסריטים המחולקים לפי השלכותיהם לשתי קבוצות: אלו שמובילים להשלכות השליליות ואלו שמובילים להשלכות החיוביות.  כמו כן, לכל התסריטים היו מעורבים אחיות או חברי צוות אחרים. בניתוח הסופי משתתפי המחקר העידו כי אם רופאים או חברי צוות אחרים היו מבצעים את הטעות, באחריותו של הפרט אשר ביצע טעות היה לדווח עליה, בעוד שאחיות אינן היו מוכרחות לבצע את הדיווח. כמו כן, משתתפי המחקר היו רשאים לבצע שיחות ביניהם, בעוד שאחיות אשר היו מדברות על ביצוע טעות רפואית היו מסוגלות הן לעביר את המידע עבורה אחת לשנייה והן לתעד אותו במידה והיה בזה צורך. לבסוף, התייחסות של אחיות לנושא שמירת סודיות בפני חברי צוות אחרים השפיע בצורה משמעותית על תהליך ביצוע הדיווח, ככל שהעברת מידע על ביצוע הטעות התרחשה בעיקר בין חברי הצוות אשר אינם היו מוכרחים להסתיר מידע אחד מהשני. יתר על כן, השלכות של התסריט, אשר הוערכו על פי הנזק הנגרם למטופל בעקבות ביצוע הטעות הפוטנציאלית, השפיעו בצורה חזקה ביותר על שיעור ביצוע דיווחים, ובסופו של דבר נתפסו בתור הגורם המשמעותי ביותר לקבלת החלטה בדבר ביצוע הדיווח, ותמריץ יותר חזק מיחסים בין חברי הצוות.

יתר על כן, במחקרו  Attree (2007)  השתמש בתיאוריה מוגנת בשדה על מנת לחקור את הגורמים המשפיעים על החלטות האחיות להטיל ספק בתקני הפרקטיקה הסיעודית, כולל הערכת כמעט טעיות ונחיצות לדווח עליהן.  המחקר התבסס על יישום ראיונות חצי-מובנים אשר בוצעו עבור 132 אחיות המועסקות בתחומי רפואה שונים. ניתוח ממצאי הראיונות הללו העיד כי במרכז עמדתה של כל אחת מאחיות עמדה קונצפציה של דיסוננס מקצועי אשר ניתן לחלק אותה לפערים מקצועיים, חוסר מודעות מקצועית ודילמות מקצועיות. כל הקטגוריות הללו של דיסוננס מקצועי היו מוגדרות בתור קונפליקטים אשר עלו בין חובותיהן המקצועיות של אחיות לבין פחדן מההשלכות השליליות. לפיכך, עליית ספק בתקנים ופרוטוקולים של פעילות הייתה נחשבת בתור מעשה מסוכן (Attree, 2007: 395). יחד עם זאת בתור הגורמים התומכים בהפעלת שיקול דעת בקריטריונים של הערכת טעויות רפואיות וכמעט טעויות ונחיצות לדווח עליהן, היו נתפסים מאפיינים תרבותיים אשר באמצעותם אחיות היו מסוגלות להישאר פתוחות מבחינה האינפורמטיבית. במסגרת התרבותית הזו, עליית ספק בנכונות התקנים הקיימים הייתה נחשבת לחובתן המקצועית של אחיות, ולכן ביצוע דיווחים על טעויות וכמעט טעויות היה נתפס בתור פרקטיקה חיובית בארגון. יחד עם זאת, אף אחת מאחיות המרואיינות אינה האמינה כי היא פועלת במסגרת התרבותית הנזכרת לעיל.

לבסוף, ניתן להזכיר בהקשר הנדון את מחקריהם של Lewis et al. (2013) אשר בדקו את מידת השפעתן של דיווח על טעויות וכמעט טעיות על האחיות. במסגרת המחקר נבדקו 21 מאמרים בנושא דיווחים על טעיות רפואיות וכמעט טעויות אשר נעשו על ידי אחיות. לאחר מכן, תוצאות הסקירה נותחו על מנת לזהות משתני אשר שייכים באופן ספציפי אל תגובות האחיות בדבר טעויות רפואיות וכמעט טעויות במונחים של מערכת, אטריבוטים של המקצוע, התערבויות או השלכות הסיעוד. תוצאות המחקר העידו כי מאפייני העבודה בצוות כגון סביבת העבודה המידית או תכונותיו האישיים של מנהל צוות אחיות היו מנבאים את ניסיונותיהן של אחיות בנוגע לטעויות רפואיות וכמעט טעויות. החרדה אשר עלתה בעקבות אפשרות להיענש בשל עשיית טעות, וההשפעה השלילית על ניסיונותיהן של אחיות הנעשה על די דמותו של מנהל הצוות, כל אלה השפיע על תפיסת האחיות של טעויות רפואיות וכמעט טעויות, הערכתן, והערכת רמת התמיכה אותה אחיות היו מקבלות במסגרת תפקידן מצד צוותיהן.

כמו כן, מספר השנים בתפקיד גם השפיע בצורה משמעותית על ניסיונותיהן של אחיות בנוגע להערכת הטעויות הרפואיות וכמעט טעויות. בעוד שאחיות צעירות היו נוטות לחשוב על דימוי עצמי אחרי ביצוע הטעות או מעורבות לעשיית הטעות על ידי חברי צוות סיעוד אחרים, אחיות בעלות וותק רב יותר העידו על הנטייה לעשות שינויים קונסטרוקטיביים במערכת תפקודן לאחר וזיהו את הטעות ו\או כמעט טעות. התערבויות כגון גילויי עקרונות הטעות או כמעט טעות למטופל  היו נתפסות בתור חלק מתהליך תיקון הטעות/כמעט טעות (Lewis et al., 2013: 156). כמו כן, תמיכה חברתית לאחר ביצוע הטעות/כמעט טעות המוענקת לאחיות הן בדרך הפורמלית והן בדרך הלא פורמלית הייתה בעלת חשיבות רבה בדבר שיחזור היושר האישי של אחיות לאחר ביצוע הטעות או כמעט טעות. Lewis et al. (2013) זיהו כי ישנן ארבע תוצאות עיקריות הבאות לאחר ניסיונותיהן של אחיות בדבר הטעויות הרפואיות וכמעט טעויות. התוצאות הללו הינן כדלקמן: שחיקה, מחלוקת מוסרית, רצון לסיים את התפקיד ורצון להביא לידי ביטוי את השינוי הקונסטרוקטיבי.