רוחות של שינוי בעולם משמורת הילדים?

רוחות של שינוי? פסק דין עדכני מגדיר מחדש את עולם המשמורת

פסק דין חדש ומהפכני שיצא בתקופה האחרונה מפי כב' השופטת קודלר עיאש מבית המשפט לענייני משפחה באשדוד, מהווה דוגמה לפריצת דרך פסיקתית בתחום דיני המשפחה בכלל ובתחום משמורת הילדים בפרט.

תחום דיני המשפחה הוא תחום מורכב, ואחת מאבני היסוד המרכיבות אותו היא "משמורת הילדים"; "משמורת" מוגדרת כאחריות המעשית והפיזית הניתנת למי מההורים, על ילדיהם. ממבט על, במונח "משמורת" או "הורה משמורן" הכוונה היא להורה שעמו יתגורר הילד בדרך קבע, זאת לעומת כוונת הפסיקה, המגדירה "משמורת משפטית" – שהיא האחריות המשפטית של כל הורה בנפרד להיות אפוטרופוס לילדו עד הגיעו לגיל שמונה עשרה –  ולפיכך שני ההורים אחראים לקבל יחד החלטות הקשורות בטובתו של הילד.

קיימות כמה אפשרויות רווחות לעניין המשמורת, ובמאמר זה ניגע בבולטות שבהן: האם היא ההורה המשמורן והאב מקיים עם ילדיו הסדרי ראייה מוגדרים (ההיפך מתקיים גם הוא, אך זהו מצב נדיר יותר); "משמורת משותפת", מצב שבו שני ההורים חולקים "שווה בשווה" את האחריות המעשית היומיומית לילדיהם; "משמורת מפוצלת" – זוהי אפשרות חריגה יחסית, ובה חלק מהילדים גרים באופן קבע עם האם וחלקם עם האב, והכול בהתאם להחלטת בית משפט, אשר מצדו נשען על תסקיר תומך מגורמי הרווחה. חשוב לציין כי אפשרות הפרדת אחים למרכזי חיים שונים אינה דבר של מה בכך מבחינת גורמי הרווחה.

פסק הדין האמור הוא המשך ישיר למגמה ההולכת ומתגבשת בתקופה האחרונה, מגמה שהחלה להתעצם עקב פרסום מסקנותיה של ועדת שניט (אשר הוקמה לצרכים חקיקתיים בתחום המשמורת), ואשר בין יתר מסקנותיה החשובות המליצה על ביטול "חזקת הגיל הרך" (מצב משפטי מוגדר מראש, שבו האם היא ההורה המשמורן "האוטומטי" לקטינים עד גיל שש); זוהי מגמה ההולכת ומציבה את טובת הילדים במרכז התמונה של הליך קביעת המשמורת, תוך מציאת איזון ראוי למסוגלות ההורית החיובית של שני ההורים, ובלשון פסק הדין, לאף אחד מההורים אין עדיפות אוטומטית בגידול הילדים.

פסק הדין האמור עוסק בזוג הורים גרושים שלהם שלושה ילדים משותפים; עם השנים ומכורח נסיבות שונות עברו שתי הבנות להתגורר עם אביהן, בעוד אחיהן הצעיר נשאר להתגורר עם האם. כל אחד מההורים הגיש בנפרד תביעה למשמורת. במקרה זה קבעה כב' השופטת קודלר עיאש שלא תהיה כלל הגדרה מי מבין ההורים הוא "ההורה המשמורן"; כב' השופטת סברה שקביעה כזו ממעיטה מערכו ומחשיבותו של ההורה האחר, וכן קבעה כי על שני ההורים להיות מעורבים שווה בשווה בגידול הילדים – ללא קשר להגדרות הקיימות. כל זאת תחת "תמיכה" של בית המשפט במאבקי הכוח המתפתחים פעמים רבות בין הורים גרושים, המשתמעת מתוך הגדרת "הורה משמורן". כב' השופטת קודלר עיאש אף התייחסה לעניין האמור, באומרה כי מטרת פסק הדין היא לפתח מודל של "אחריות הורית", כזה שיבטא בפועל את המשמורת המשפטית של שני ההורים על ילדיהם הקטינים.

הבשורה הגדולה שיוצאת מפסק הדין היא ביטול הצורך בהגדרת ה"הורה המשמורן". כב' השופטת שמה את הדגש על שיתוף הפעולה בין ההורים, תוך הצבת טובת הקטינים לנגד עיניהם על בסיס יומיומי. יתר על כן, מודגשת החשיבות בביטול המונח "משמורת", וזאת כדי למקד את ההורים במציאת פתרונות מעשיים, שיאפשרו לקטינים להיות "שווה בשווה" עם שניהם. מגמה זו היא בעלת השלכות רבות בתחום דיני המשפחה, בהן השלכה על הסדרי הראייה – שאז מתייתר הצורך לדון בהם, שכן הסדרי ראייה נכונים במקרים שבהם יש הורה משמורן, וכן השפעה עמוקה על חישוב מרכיבי דמי המזונות במתכונת "אחריות הורית".

כמו בהתייחס למסקנותיה של ועדת שניט (שחלקן מוזכרות בפסק הדין) או למסקנותיה של ועדת שיפמן, אשר הגישה מסקנותיה בדבר שינוי שיטת החישוב בדמי המזונות, שעדיין אינן מעוגנות בחקיקה, מצטרף גם פסק הדין הזה למגמות החדשות שמתחילות להיות מותוות כיום בעולם דיני המשפחה. בנוגע לכל האחרונים, המסקנות אינן מחויבות מכוח חוק כאמור, אך הן בהחלט נושבות כרוח רעננה המשפיעה על הפסיקות החדשות היוצאות מבתי המשפט לענייני משפחה.

חשוב להדגיש כי אמנם תחום דיני המשפחה נמצא בתנועה מתמדת של שינויים ושל חידושי פסיקה. בין היתר אפשר לייחס זאת לחילופי הדורות בכס השיפוט ולכניסתם של שופטים בעלי משב רוח רענן המלווה ברצון לחולל שינוי. אף על פי כן, ייקח עוד זמן מה עד שמסקנות ועדה כזו או אחרת יתורגמו לחוק או שפסק דין כזה או אחר יהפוך להלכה, מכאן שהמוטו "כל מקרה לגופו" מקבל משנה תוקף בתחום דיני המשפחה; כל פרט קטן בסיפור יכול לשנות וישנה את התמונה כולה, ולפיכך – את ההחלטה שייתן בית המשפט באמצעות פסק דין.

פתרון אפשרי שיכול למנוע את חוסר הוודאות השיפוטית מצוי למשל בעריכת הסכם גירושין הכולל תכנית הורות מסודרת ומלאה, גם ללא קביעת משמורת בגוף ההסדר, אלא קביעת חלוקת זמנים שוויונית כזו או אחרת ובהתאם לנסיבות המקרה.