מבט לתוך הליך הגירושין

בטקס גירושין יש קצת אווירה של הלוויה.

יום רביעי, 12:00 בצהריים, רונן עומד באולם 201 מול שלושה דיינים. ברכיו רועדות מעט, אבל הוא הגיע מוכן.

הדיין קורא לאשתו, לעתיד גרושתו, לעמוד מולו.

"שמך?"

"ניצה רוזצקי", היא עונה, ומביטה ישירות בעיניו.

"ניצה רוזצקי", רונן ממלמל לעצמו,

הניצה רוזצקי שהכיר דרך חברים משותפים, וזכתה לכינוי "השמלה האדומה" ע"ש השמלה שלבשה בערב החתונה שבה צדה את עיניו,

הניצה רוזצקי שליטפה את ידו כשחטף וירוס קשה בטיול בתאילנד, ולא יכול היה לזוז מהמיטה במשך שבוע שלם,

הניצה רוזצקי שעמדה איתו בחופה לפני 35 שנים, ובשמלה נפוחה מידי ותסרוקת גבוהה מידי אמרה הישר למיקרופון שהחזיק הרב "רק שנישאר ביחד כל החיים".

"מה שם האם?", שאל אותו האח בביה"ח, כשכתב את שמה על עריסת בנם הראשון לאחר הלידה.

"ניצה רוזצקי", הוא ענה בגאווה, "זו האמא של הילד שלי".

אה, הניצה הזאת.

רונן הביט בעיניה הירוקות שהספיקו לאבד צבען מאז שדיברו לאחרונה. כבר שנתיים עברו מאז שנטש את הבית המשותף ועבר לגור עם האישה שהייתה לו למאהבת בחמש השנים האחרונות.

כבר שנים שהוא לא אוהב את ניצה, כבר שנים שהיא רק חברה טובה. והוא לא רוצה חברה, הוא רוצה מאהבת, אהובה, נערצת, אישה שתזכיר לו שהוא פר הרבעה לא פחות מזה שהוא אב לחמישה.

"את מותרת לכל אדם", קולו של הדיין קטע את קו המחשבה שלו.

רונן עמד דומם. טיפות קטנות של זיעה קרה נצצו על מצחו, לחץ מבעית היכה בפלג גופו העליון.

"את מותרת לכל אדם", חזר הדיין, אבל רונן לא היה מסוגל להגות את המילים, הוא החל להזיע בכפות ידיו ולנוע בעצבנות על רצפת האולם.

"קדימה, אתה צריך להגיד את זה. תחזור אחריי, את מותרת לכל אדם".

עיניו של רונן נצצו, דמעו, ולאחר מכן הפכו לשטף דמעות של ממש. הוא מחה את דמעותיו במהירות, אך קצב הדמעות גבר עליו. גופו קפא במקומו, גרונו נעשה חנוק. הוא לא היה בטוח שהוא זוכר איך לדבר.

ניצה רוזצקי, חברתו הטובה, אהבת חייו, אם ילדיו, שותפתו לחיים, מותרת לכל אדם, כאילו מעולם לא הייתה שלו, כאילו מעולם לא חלקו ימים שלמים, עידן ועידנים.

רונן עמד בגרון יבש ובעיניים טרוטות ומלמל בלחישה את שהתבקש. ניצה לעולם לא תהיה רק חברה טובה, היא לעד תישאר אהבת נעוריו, וזיכרונות של תקופת חיים אף פעם לא יימחקו ממוחו, גם אילו ירצה בכך. ועכשיו היא מותרת לכל אדם.

בטקס גירושין יש קצת אווירה של הלוויה.

יום רביעי, 12:10 בצהריים בבית הדין הרבני בתל אביב,

הזיכרונות נשארו, אבל האהבה – סופה למות.