לכתוב נכון

מִכֹּל אוֹתָן אָמָּנוּיוֹת, בָּהֶן מִצטַיינִים בַּעַלֵי שֵכֶל טוֹב,

גוּלָת הַכּוֹתֶרֶת שֶל הַטֶּבָע, הִיא הַכִּשָרוֹן הֵיטֵב לִכתוֹב.

ג'והן שפילד, דוכס באקינגהאמשר

'חיבור על שירה' 1682

 

מאת יעקב שקד

 

   אז אתם חושבים שאתם יודעים עברית היטב? אתם לא. כתיבתם של 99.99% מן הכותבים הישראליים ה"מקצועיים" מרובבת בעילגויות, בשגיאות גסות ובטעויות כתיב, תחביר ושפה.

   אני יודע עברית. על בוריה. בטקסטים שלי אין שגיאות. אין דבר מן העילגויות הכעורות הנפוצות. אני יודע שזה נשמע לא צנוע. אבל, "הצטנעות," כבר אמר חכם ממני, "היא הצורה הגרועה ביותר של התפארות." בסיום הכתבה הזאת, אם תקראו ותפנימו כראוי. גם אתם תדעו איך להימנע לפחות מן השגיאות הגסות והמכוערות ביותר.

   היש מישהו שעיניו בראשו, אשר יחלוק על הקביעה, כי השפה שבפי הכותב הישראלי המצוי ובמקלדתו - קופירייטרים, סופרים, עיתונאים, מרצים וכל כיוצא באלה - עילגת, שגויה ודלה עד כלימה? אני מניח שלא. שׂהדי במרומים, (טוב, סליחה, על השימוש בעברית יפה, תיכף אפצה על כך) אין כמעט כותב או עורך, שלא אמצא בכל עמוד כתוב שלו כמה שגיאות.

   "רגע, רק רגע אחד," יטענו כנגדי כל מיני, "אני בוגר קורס עריכה. אני בוגר החוג לעריכה לשונית." כן, כמובן. אבל גם המורים לא יודעים. גם המרצים ה"מלומדים" לא יודעים. גם מי שמעסיקים אותם כמומחים אינם יודעים בדרך כלל בין ימינם לשמאלם כשמדובר בעברית נכונה. אין להם הידע הנחוץ, לבחון בבקיאות ולשפוט נכונה את הדברים שהמומחים שלהם מלמדים. מאנשים כאלה לומדים תמימים, והם משוכנעים שרינת אלוהים בפיהם. אז יוצאים עדרים של עורכים-פורחים חדשים כאלה, להדביק בעילגותם עוד ועוד טקסטים תמימים שלא עשו להם כל רע. ככה זה: בארץ של עיוורים, מי שיש לו עין אחת הוא מלך!

   אז ממה אפשר ללמוד? מן ה"קקדמיה ללשון העברית"? בסדר. צחקנו. ממי עוד? הס הושלך באולם. בצדק. עכשיו, כששקט, נלמד פה. לא, לא באתי ללמד לכתוב, אבל אני יכול לסייע לעקור את יבליות העילגות ואת חרפת השגיאות הנפוצות ביותר. יהיו כאלה שיחפשו אצלי שגיאות במיקרוסקופ. חבל על הזמן. איפה שיחשוב מישהו ששגיתי, הטעות בידו. טוב, בסדר, אני אולי לא כל כך מקפיד על נָכֵי זין בעין (אמרתי שאפצה על השׂהדי במרומים). נכון, יש לכתוב נחי עין ביין ולא נכי וכו'. אני בכל"ם לא התכוונתי לדקדוק.

   "בסדר," יאמר הכותב המצוי, "כּוּ-לָה כמה שגיאות." לא, לא כמה שגיאות, המון שגיאות. לא, לא בסדר. אנשים משלמים בעבור הכתיבה, ואז עליהם לחיות עם טקסטים עילגים, נחותים ומלאי שגיאות. זה כמובן מקרין על העסק שלהם, ועל מה שהם יצליחו להפיק ממנו עם הטקסטים הצולעים האלה.

   אפשר! אפשר לכתוב עברית היטב, נכון, רהוט, קריא. יתרה מכך, אפשר לכתוב כראוי מבלי להיות מליצי או מעיק. אפשר! אפשר להיחלץ מן הרפש הטובעני של הרדידות, דלות השפה והעילגות.

 

*****

 

   הנה חלק מהערות בנושא כתיבה, שנשלחו אל כל הכותבים אשר השתתפו במגזין שערכתי.

   אני מביא כאן "מבחר" של שגיאות נפוצות שיש להימנע מהן. הדברים אינם מכוונים אישית אליך, חלים על כל הכותבים אצלנו, ואינם עניין של בחירה. הם מבטיחים שהמגזין יהיה כתוב בעברית נכונה והגיונית, ואין כל סיבה "לשבור לנו את המלה". עם זאת, ברור שכוונתי אינה לפגוע בסגנון האישי של הכותב/ת, או לעקר אותו. סגנון אישי זה טוב מאוד. שגיאות גסות זה רע מאוד.

גרשיים ומרכאות כפולות

שמות חברות, דגמים, וכיו"ב יופיעו, תמיד, בתוך גרש אחד מכל צד, כמו מגזין 'טיים'. לעולם לא בתוך מרכאות כפולות. מרכאות כפולות משמשות רק, ואך ורק, בשלושה מקרים: 1. ציטוט; 2. לעג - כמו למשל: משה "חכם" גדול; 3. כלשון סגי-נהור, או לציון איפיון ייחודי ולא שגרתי שיש לשאול בעבורו מושג שאינו טבעי לו, כמו למשל ה"שולחן" של הר-השולחן הינו שטוח לגמרי, או ה-CPU הוא ה"מוח" של הַמַּחשֵב. שימוש במרכאות כפולות רוֹוֵחַ גם בשפת הדיבור - בסימון מרכאות כפולות על ידי האצבע המורה והאמה של כל יד במקום המתאים בדיבור.

אמריקאי, אמריקני

כל מה ששייך לארה"ב או לשתי יבשות אמריקה הינו אמריקני. לא אמריקאי ולא אמריקקי. רק אמריקני, רק מקסיקני, רק מרוקני, ורק טורקמניסטאני.

במידה ו, אם

אין להשתמש בצורה המכוערת והשגויה "במידה ו" במובן של אִם, אלא במילה 'אם'. אין בכלל בעברית "במידה ו". יש רק 'במידה ש', ולמובן של 'במידה ש' אין כל קשר ל'אם'. ל'מידה ש' יש קשר רק לעניין של מידה. למשל: במידה שירדו גשמים יהיו מים בנהרות. דהיינו, ירדו גשמים מרובים יהיו מים מרובים בנהרות, ירדו גשמים מועטים, יהיו מים מועטים בנהרות. או: במידה שתהיי בשמש, תשתזפי. דהיינו, תהיי בשמש יותר תשתזפי יותר, תהיי פחות, תשתזפי פחות. "במידה ו" זה לא 'אם', כמו ש-"in the measurement of" זה לא 'if' באנגלית. גם לא באף שפה אחרת. 'אם' היא מילה מצויינת, ואין צורך לכותב להוכיח שהוא "טיליגנטי" על ידי שימוש בצורה היותר "מתוחכמת" כביכול, ובפועל שגויה לחלוטין, "במידה ו".

באם, אם

אין להשתמש ב"בְּאִם". אין דבר כזה. רק, ואך ורק, 'אם'. כמו שאין באנגלית "in if". גם לא באף שפה אחרת.

קיים, יש

אין להשתמש במילה 'קיים' במובן של 'יש'. רק ב'יש'. 'יש' היא מילה מצויינת, ואין צורך לכותב להוכיח שהוא "טיליגנטי" על ידי שימוש בצורה היותר מתוחכמת כביכול "קיים".

השימוש במלים 'קיים' ו'מתקיים' על הטיותיהן, הוא מוטעה כמעט בכל המקרים. אירועים קורים, נערכים או מתרחשים, ולא מתקיימים. תערוכות נערכות ולא מתקיימות. שאיפות, משאלות ורצונות מתגשמות ומתגשמים ולא מתקיימים. פגישות, מפגשים, דיונים נערכים או מתנהלים ולא מתקיימים. כנ"ל שיחות. מבצעים ומעשים נעשים ומתבצעים ולא מתקיימים. סדנאות, ארוחות, מכרזים, נערכות ונערכים, ולא מתקיימות ולא מתקיימים. מלחמה ניטשת, נערכת, מתנהלת, "וַתִּטֹּשׁ הַמִּלְחָמָה וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּכּוּ בַמַּעֲרָכָה בַּשָּׂדֶה" (שמואל א', ד', ב'), אבל לא מתקיימת. מערכה נערכת או מתנהלת ולא מתקיימת. שיעורים מועברים או ניתנים או מתנהלים, ולא מתקיימים.

כאן יוקם, כאן ייבנה, כאן ייסלל, כאן תיחפר

בשפה העברית, בפי העילגים וקצרי הלשון, יש מלה אחת לכל מה שנוסד, נבנה, מתמנה וכולי. טפשי הלשון מדווחים ש"הוקמה ועדה"! מה הוקמה? למה הוקמה? מאיפה הוקמה? אין טעם לשאול. אין לכאלה אנשים די תבונה להבין. "כאן יוקם כביש"... כן, כאן אפילו אני משתמש בשלוש נקודות. זהו משפט שיש לחקוק אותו לדראון עולם על לוח הטפשות הלשונית האנושית. ראיתי משפט זה על שלט אמיתי באיזור נתניה. ראיתי גם  כותרת בעיתון נפוץ: "תוקם תעלה מים סוף לים המלח". תעלה? תעלה מקימים? לגובה? תעלה חופרים, לעומק! אפילו אני נותרתי ללא מלים. העילגות ודלות השפה פָּשוּ בכל. באינטרנט אפשר לפגוש תדיר הודעה: "האתר בהקמה". איך בהקמה? אתר בונים, גם אם הוא באינטרנט. ממש כמו שאומרים 'אתר בניה' ולא "אתר הקמה".

נְתַניָה, נָתָניָה

וְאַ-פרופו הקטע הקודם: כמובן שנָתָניָה ולא נְתָניָה כמנהג העילגים. נָתָניָה נָתָניָה ורק נָתָניָה. העיר נקראת על שם נָתָן שטראוס, שנמנה עם ראשי מייסדיה. ומכיוון שעבֵרה גוררת עברה, אז ה"טילינגנטים" גם מקפידים על "בִּנּתַניָה" במקום לומר כראוי בְּנָתָניָה. דומים להם קרייני הספורט ה"טיליגנטים" שמקפידים לדווח על זכיה בִּמדַליוֹת, במקום כראוי זכיה בְּמֶדָליוֹת.

חייב, מוכרח

אין להשתמש במילה 'חייב' במובן של מוכרח. רק במוכרח. אין "אתה חייב מכונית", כי אם 'אתה מוכרח שתהיה לך מכונית', או 'עליך להיות בעל מכונית'. אלא כמובן אם אתה באמת חייב למישהו מכונית. "אני חייב כסף" מה זה אומר? 1. שהאיש לָוָה ממישהו כסף והוא חייב לו 100,000 שקל? או 2. שהאיש מוכרח להשיג כסף, כי מועד תשלום מסויים מתקרב? ברור ש-1 הוא הנכון. ברור ש-2 הוא בשפת העילגים הקלוקלת. במקרה 2 אלמלא היה נָכֶה לשוני היה אומר כראוי "אני מוכרח להשיג כסף" או "חובה עלי להשיג כסף", שזו הסיבה לטעותו. יש להבחין בין חוב (debt) לחובה (obligation, requirement, duty). ראיתי כותרת ב-YNET: "כל ישראלי חייב מרפסת". אבל הכותב העילג לא כתב למי חייב כל ישראלי את המרפסת, כדי שיוכל להחזיר לו אותה.

נֶכֶה, נָכֶה

וכיוון שהזכרתי נכה. הנכון הוא נָכֶה, נָכִים, נָכוֹת, נָכוּת, שיהיו בריאים. אין דבר כזה נֶכֶה או נֶכִים, אלא בפי נָכִים לשוניים.

כֵּיוָן, מִּכֵּיוָן

וכיוון שהזכרתי כיוון. אז, על ההבדל בין כיוון ומכיוון. מובנו של 'כֵּיוָן' הוא: אחרי ש, או: עכשיו משאירע דבר. מובנו של מכיוון דומה מאוד ל'מאחר ש', 'מפני ש', 'משום ש'. ואחריו יבוא שֶ. מכיוון שהשימוש ב'כֵּיוָן' הוא נדיר ומסובך, נא להימנע בכלל מלכתוב "כיוון" ולכתוב תמיד 'מִכֵּיוָן', ובכתיב מלא 'מכיוון'. ברור שאין לכתוב "כֵּיוָן ש" במובן 'מִכֵּיוָן ש'. ממש כמו שאין כותבים "פני ש" כי אם 'מפני ש', ואין כותבים "שום ש" כי אם 'משום ש', ואין כותבים "אחר ש" כי אם 'מאחר ש'.

לרשום, לכתוב

יש אנשים עם איזו מחלה מוזרה. הם כותבים "רשמתי", במקום 'כתבתי', "רשום בכתבה" במקום 'כתוב בכתבה'. והלא הם עצמם כותבים שמדובר בכתבה, מהמלה כתוב. כתיבה היא שימוש חופשי במלים, כרצון הכותב. רשימה היא שימוש במלים תחת אילוץ או סדר מוכתב. רשימת אנשים, רשימת מספרי טלפון רשימת מלאי. לכן 'רשמתי מפיו' בדיוק את מה שאמר, ולא "כתבתי מפיו". לכן 'מרשם התושבים' - רשימת כל התושבים, ולא "מכתב התושבים". לכן 'רשמתי את בני לבית-הספר' - שיהיה ברשימת התלמידים, ולא "כתבתי את בני לבית הספר". לכן 'רשימה לכנסת' - רשימת המועמדים, ולא "כתיבה לכנסת." אבל, אתה יכול להסביר זאת לחולי ה"רָשֶמֶת" חזור והסבר, לשווא. מי שנתקף בדבר הזה, מוחו כמו נדבק בוירוס מן הסוג הכי נבזי, אתה מוחק אותו והוא חוזר. רק פירמוט יעזור.

עלות, מחיר

אין להשתמש במילה 'עלות' במובן של מחיר. 'price' הוא רק, ואך ורק, 'מחיר'. 'עלות' זה 'cost'. כמעט בכל מקרה המונח הנכון הוא 'מחיר' ולא 'עלות'. המלה 'מחיר' היא מצויינת, ואין צורך לכותב להוכיח שהוא "טיליגנטי" על ידי שימוש בצורה היותר "מתוחכמת" כביכול "עלות", שהיא כמובן שגויה.

ניתן, אפשר

אין להשתמש במילה 'ניתן' במובן של אפשר, כי אם ב'אפשר'. המילה ניתן משמשת יותר בכיוון של מותר. המלה 'אפשר' היא מצויינת, ואין צורך לכותב להוכיח שהוא "טיליגנטי" על ידי שימוש בצורה היותר "מתוחכמת" כביכול "ניתן".

אוחז, מחזיק

אין להשתמש במילה "אוחז" במובן של 'מחזיק'. אוחז הוא רק מי שמחזיק ממש בחוזקה. המלה 'מחזיק' היא מצויינת, ואין צורך לכותב להוכיח שהוא "טיליגנטי" על ידי שימוש בצורה היותר "מתוחכמת" כביכול "אוחז".

ממוקם, נמצא

אין להשתמש במילה 'ממוקם' במובן של 'נמצא ב', אלא ב'נמצא ב', או ב'שוכן ב'. ''נמצא ב', ו'שוכן ב' הן צורות מצויינות ואין צורך לכותב להוכיח שהוא "טיליגנטי" על ידי שימוש בצורה היותר "מתוחכמת" כביכול "ממוקם".

אגב, דרך אגב

אין 'אגב' כשלעצמו, אלא רק 'דרך אגב', או אגב משהו. כמו שאין באנגלית 'by the' אלא רק, כראוי, 'by the way'.

חוזר בשאלה, מתקדם בשאלה

ברור שההפך מ'חוזר בתשובה' הוא 'מתקדם בשאלה' ולא "חוזר בשאלה". אל הדת חוזרים. אל הקידמה מתקדמים.

מחד, מאידך, מחד גיסא, מאידך גיסא

אין 'מחד' או 'מאידך' כשלעצמם, אלא רק 'מחד גיסא' ו'מאידך גיסא'. ממש כמו שאין אומרים "מֵאֶחד" ו"מִשֵני", כי אם 'מצד אחד' ו'מצד שני'. חד זה אחד, אידך זה אחר, וגיסא זה צד.

בָּרֵי, בּנֵי

אין 'בר' ברבים ואין 'בר' בנקבה. לפיכך אין "ברי סמכא", רק 'בר סמכא' או 'בני סמכא' ברבים. כמובן שאין דבר כזה "ברת סמכא" או "ברות סמכא", רק 'בת סמכא' או 'בנות סמכא', כמו שאין ברת-מצווה אלא רק בת-מצווה.

עבור, בעבור

אין "עֲבוּר", אלא 'בַּעֲבוּר'. ממש כמו שאין "שביל" כי אם "בשביל". "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ:" שמות כ', טז.

אותכם, אתכם

אין אותכם, בעברית, רק אֶתכֶם.

עשה מנוי, עשה מינוי

אין "עשה מָנוּי" או "לעשות מָנוּי" או "לקבל מָנוּי". מָנוּי הוא האדם שיש לו מינוי על משהו, עיתון, סדרה, וכיו"ב. אפשר גם לומר ש'יש לו כרטיס מנוי'. ובנקבה 'מְנוּיָה'. רק אלוהים וזוגות יכולים לעשות מָנוי. כל היתר עושים מינוי. 'מינוי' ייכתב תמיד ב'י'. מי שיש להם מינוי הם 'מְנוּיִים', ואפשר לחדש להם את ה'מינוי' או את ה'מִינוּיִים'. מנוי הוא subscriber ויש לו מינוי - subscription.

פי שבע, פי שבעה

אין 'פי שבע', אלא 'פי שבעה'. פי - תמיד תמיד בזכר, בלא תלות במה שמדובר בו. פי שניים, פי תשעה, פי מאתיים ארבעים ושלושה.

כול, כל

אין "כול", רק 'כל'. ראיתי אפילו "לוא". לא!

מאד, מאוד

אין לכתוב "מאד", כי אם רק 'מאוד'. באופן ביזארי מאוד, דווקא אלה שכותבים "כול" מקפידים לכתוב "מאד" במקום 'מאוד', ו"בא" במקום 'בוא'. לאלוהי העילגים פתרונים.

השכרתי, שכרתי

אין "השכרתי אוטו", "השכרתי דירה", כי אם 'שכרתי אוטו' ו'שכרתי דירה'. אין "לך תשכיר מכונית", "בוא תשכיר דירה". אלא אם כן האוטו והדירה הם שלך, ובאמת השכרת אותם לאחרים.

הילוה, השאיל

לָוָה, שָאַל. מי שלקח מחברו הלוואה של אלף שקל - 'לָוָה'. מי שנתן לחברו את ההלוואה - הילווה. מי שלקח משכנו פטיש  לזמן מה - שָאַל פטיש. מי שנתן לשכנו פטיש לזמן מה - השאיל לו פטיש. מי ששואל פטיש - או מכונית, תקליטור, סיר, כסא - לוקח משהו לזמן מה ועליו להחזיר למשאיל אותו הדבר עצמו. מי שלוֹוָה כסף - או סוכר, ביצה, אבקת-אפיה - לוקח דבר, ועליו להחזיר דבר דומה - סכום הכסף, סוכר, ביצה - שאינו הדבר עצמו שהוא לקח, שכן הוא השתמש בו. מי שלוקח: שָאַל, שוֹאֵל, יִשאָל; מי שנותן: הִשאִיל, מַשאיל, יַשאִיל. מי שלוקח: לָוָה, לוֹוֶה, יִלוֶה; מי שנותן: הִילוָה, מַלוֶה, יַלוֶה.

נמנה על, נמנה עם

אין "נמנה על", רק 'נמנה עם'. למנות זה לספור. אי אפשר לספור מישהו על ציבור מסויים, רק עם ציבור מסויים. למשל: כשסופרים את חובבי הסיגרים סופרים אותי איתם. אני נִספָּר איתם. כלומר אני נִמנֶה עִמָם. אין לכתוב "כשסופרים את חובבי הסיגרים סופרים אותי עליהם", ואין לכתוב "אני נמנה על חובבי הסיגרים", רק 'אני נִמנֶה עם חובבי הסיגרים'.

מצית זו, מצית זה, העט הזאתי, העט הזה

מַצִּית הוא זכר. עט הוא זכר. גרביים הם זכרים. משקפיים הם זכרים. אופניים הם זכרים. לפיכך 'המצית הזה', ולא "המצית הזאת". העט הזה. הגרביים האלה, האופניים הירוקים, והמשקפיים ההם.

אין להשתמש במילה 'מצת' כשהכוונה היא למכשיר המשמש להדלקת סיגרים וכיו"ב, רק ב'מַצִית'. מַצִית ולא מֵצִית. מצת הוא הפלאג (spark plug) שבמנוע.

אלה, אלו

'אֵלֶּה' 'הָאֵלֶּה' משמש לזכר - "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה", "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם:". 'אֵלוּ' 'הָאֵלוּ' לנקבה - "ושתיים מן הטבעות האלו על צלעו האחת", "ממנו יגבה מהבהמות האלו".

הללו, אלה, אלו

אין להשתמש כלל במילה 'הללו', שפירושה הָהֵם, ריבוי של 'הלה', דהיינו 'ההוא', או הלז. כל מי שמשתמש ב'הללו' עושה זאת מפני שאינו יודע אם יש לומר האלה או האלו. אז הוא אומר "הללו", חושב שהוא נשמע "טיליגנטי", וטועה תמיד. כבר יותר טוב ההוא ששאלו אותו מה שלומו, והוא לא ידע אם אומרים מְדוּכָּא או מדוכֶּא, אז הוא אמר בסדר. הנכון הוא מְדוּכָּא ולא מדוכֶּא. כמו שהנכון הוא מְמוּלָא ולא מְמוּלֶא.

בת זוגתו, זוגתו, בת זוגו

רעייתו של גבר או חברתו לחיים היא 'בת זוגו' וגם 'זוגתו'. "בת זוגתו" היא הבת של זוגתו.

לאחסן, לאכסן

המילה לאחסן באה מ'מחסן'. במחסן מאחסנים כל מיני דברים, אבל בשום אופן לא בני-אדם. המילה לאכסן באה מאכסניה. באכסניה מתאכסנים בני אדם. באכסניה לא "מאכסנים" דברים שמקומם במחסן. דברים - מאחסנים. בני-אדם - מאכסנים. יוצא דופן בעניין זה Internet site hosting שכאן אפשר גם אחסון וגם אכסון, כי זה נכון לשני המובנים.

עלול, עשוי

נא להשתמש ב'עלול' רק לשלילה. נא להשתמש ב'עשוי' לחיוב. "הוא עלול לזכות בטוטו" זה אידיוטי. "הוא עלול להיפגע בתאונת דרכים" זה נכון. "הוא עשוי להיפגע בתאונת דרכים" זה אידיוטי. "הוא עשוי לזכות בטוטו" זה הנכון.

תמהתני, תמהני

לא יכתוב גבר "תמֵהַתנִי" כי אם 'תמֵהַנִי', דהיינו תָּמֵהַּ אני. תמֵהַתנִי זה כשאשה תמֵהָה. כנ"ל לגבי 'בטוחני' ו'בטוחתני'.

איננו, אינו

ראוי ועדיף להשתמש ב'אינו' ולא ב'איננו', ב'איני' ולא ב'אינני'. אלא אם הדבר באמת איננו כאן, או שהכותב באמת איננו. "הוא איננו מצוי בעניינים" ראיתי כתוב. אם הוא איננו איך הוא ישננו? גם איננו וגם מצוי בעת ובעונה אחת? לא מוזר? ראוי היה לכתוב 'הוא אינו מצוי בעניינים'.

נוחיות, נוחות

ראוי ועדיף להשתמש ב'נוחות' ולא ב"נוחיות" כשהדברים אמורים במה שנוח לאדם. השימוש במלה נוחיות רוֹוֵחַ מאוד במובן של בית-שימוש, ומדיף ריח לא נעים. משפט כמו "למען הנוחיות הציבו את הנוחיות בקרבת מקום" נשמע קצת מטופש. סביר יותר 'למען הנוחות הציבו את הנוחיות בקרבת מקום'.

הייתה, היתה

נא לכתוב 'היתה' ולא "הייתה". 'הביתה' ולא "הבייתה". 'שניה' ולא "שנייה". 'איכותי' ולא אייכותי. 'זיתים' ולא "זייתים" 'איננו' ולא "אייננו". יש איזה אישור מטופש של "מועצת השוא המרחף" לריבוי אוילי של י'ודים. אבל השוטים האלה יחלפו מן העולם, בעוד השפה העברית שהצליחה לשרוד אלפי שנים תהיה כאן גם בעתיד.

חיך, כיף, חך, כף

נא לכתוב 'חֵך' ולא חיך. נא לכתוב 'מִדֵי' ו'מִדַי' ולא מידי ולא מידיי. נא לכתוב 'כֵּף' ולא כיף, ולא כייף ולא כיייף. נא לכתוב 'מרוץ', 'מְרוֹצֵי', 'מְרוֹצִים' ולא מירוץ, מירוצי, מירוצים.

ססמה, סיסמה

נא לכתוב 'איזור' ולא אזור. 'שירות' ולא שרות. סיסמה ולא ססמה.

להינות, ליהנות

נא לכתוב 'לֵיהָנוֹת' ולא לְהֵינוֹת, וגם לא לְהַנוֹת - שזה לגרום הנאה לזולת.

מיכל, מכל

אין לכתוב "היריון" כי אם 'הריון'. אין "מֵיכָל" כי אם 'מְכָל'. אלא אם הכוונה היא למיכל בת שאול, שהן משהו אחר לגמרי. נא לכתוב 'מְכָלים' ולא מיכלים. אין "מירב", כי אם 'מֵרַב'. גם אין שֵם "מירב" אלא מרב, כמו ב"וַיִּהְיוּ בְּנֵי שָׁאוּל יוֹנָתָן וְיִשְׁוִי וּמַלְכִּי שׁוּעַ וְשֵׁם שְׁתֵּי בְנֹתָיו שֵׁם הַבְּכִירָה מֵרַב וְשֵׁם הַקְּטַנָּה מִיכַל:" נא לכתוב 'מֵמָד' ולא מימד, 'ממדים' ולא מימדים.

סמוך ל, בסמוך ל

אין "סמוּך ל" כשמדובר בקרבה פיזית, רק 'בסמוך ל'. כמו שדברים אינם מתרחשים "קרבת מקום", כי אם 'בקרבת מקום'.

כ

יש להשתמש ב-'כ' בתבונה. ראיתי כותרת באחד העיתונים, "כ-3 אנשים נהרגו בתאונה". זה כמובן אוילי לחלוטין. אפשר לכתוב 'היו בשקית כשלושה קילו תפוזים', אבל "כ-3 אנשים נהרגו"? 'כ' ישמש בעיקר במספרים גדולים שבהם אין לדיוק חשיבות מכרעת. 'באוטובוס היו כחמישים איש' - נכון. "בכנסת ישראל יש כ-120 חברים" - לא נכון.

ראשון במרץ, אחד במארס

תאריכים. אין "הראשון במארס" רק 'האחד במארס'. כמו שאומרים 'ה'אחד באפריל'. אין "בשמיני באוגוסט", רק 'בשמונה באוגוסט'. אין "השלושים וחמישי במאי", רק 'השלושים וחמישה במאי' - שם ספרו של אריך קסטנר. ואפרופו 'מארס', החודש הזה קרוי על שם מארס אל המלחמה, ואין דבר כזה "מֶרץ" אלא אם כן אתה בגרמניה.

שעה ש, בשעה ש

אין לכתוב "שעה ש" כי אם רק 'בשעה ש'. "שעה שהלכתי ברחוב פגשתי מכר" זו איוולת, ממש כמו ש"רגע שהלכתי ברחוב פגשתי מכר" או "זמן שהלכתי ברחוב פגשתי מכר." רק 'בשעה שהלכתי ברחוב פגשתי מכר.' וכמובן "בזמן שהלכתי ברחוב פגשתי מכר."

הפך נוצרי, הפך לנוצרי

נא לא לכתוב משפטים כדוגמת "הוא שינה את דתו והפך נוצרי." יש לכתוב "הוא שינה את דתו והפך לנוצרי." אלא אם כן הוא פגש נוצרי והפך אותו משום מה.

ניסוי ותהייה, ניסוי וטעייה

נא לא לכתוב "ניסוי ותהייה" ולא "ניסוי ותעייה". כך כותבים עילגים, שאינם מבינים במה מדובר. הנכון הוא 'ניסוי וטעייה', והוא התרגום של הביטוי Trial & error. דהיינו מנסים, טועים, מתקנים קצת, מנסים שוב, טועים שוב, מתקנים שוב וכה הלאה, עד לפתרון הבעיה, או הבאת דבר לתיקונו. זאת היא אחת המתודות ללמוד, לפתור בעיות ולתקן דברים.

עד שלא, עד שכן

נא לא לכתוב משפטים כדוגמת "עד שלא ישלמו לנו נמשיך לשבות." או "עד שלא תיגמר המלחמה נשב במקלטים" הנכון הוא, כמובן, 'עד שישלמו לנו נמשיך לשבות.' או 'כל עוד לא ישלמו לנו נמשיך לשבות.' ו'עד שתיגמר המלחמה נשב במקלטים' או 'כל עוד לא תיגמר המלחמה נשב במקלטים'.

מכנס ומשקף ומגף, מכנסיים, משקפיים, מגפיים

נא לא לכתוב "מכנס" במקום 'מכנסיים', אלא אם הכוונה היא לחצי מזוג מכנסיים. נא לא לכתוב "נעל" ו"מגף" ו"גרב" ו"משקף" במקום 'נעליים', 'מגפיים', 'גרביים' ו'משקפיים'. השימוש המכוער - והשגוי כמובן - ב"מכנס", ב"נעל", ב"מגף", הוא חלק מן המגיפה המגעילה של הפרחיזציה שעוברת על השפה העברית. המגיפה המכוערת תחלוף כדרכן של מגיפות חולניות.

נקודה במרכאות

נקודה בסוף משפט מצוטט הנתון בתוך מרכאות כפולות או סוגריים תיכלל בתוך המרכאות או הסוגריים. כך: הוא אמר "יוסף לגם שני גביעי יין." ולא: הוא אמר "יוסף לגם שני גביעי יין". ממש כשם שיש לכתוב, הוא שאל: "יוסף לגם שני גביעי יין?" וְלא, הוא שאל: "יוסף לגם שני גביעי יין"?

אָמָּנוּת ואוּמָנוּת

אָמָּנוּת היא 'art'. כותבים מילה זאת ללא ו' והאות א' נהגית 'אוֹ' כי היא מנוקדת בקמץ קטן. מי שעוסק באמנות הוא אָמַן, האות א'  נהגית 'אוֹ'. אין לכתוב "אומנות" עם ו' אחרי ה'א' במובן art, ואין לכתוב "אומן" במובן של artist.

אוּמָנוּת היא skill, profession, craft, craftsmanship. עיסוק מקצועי, בדרך כלל של עבודת-יד, הדורש מומחיות רבה ומיומנות גבוהה. כך יש נגר אוּמָן, מסגר אוּמן, צַבָּע אומן, וכיוצא באלה. אוּמָן עוסק באוּמנותו מעשה יום ביומו, בדרך כלל ללא יומרות אָמָּנוּתִיוֹת.

מדיה, מדיום, המדיום הזה, המדיה האלה

'מֶדיָה', 'מִידיָה'. מדיה היא צורת הרבים של המילה 'מדיום'. מדיום הוא מונח לטיני ופירושו: תָּוֶך, אמצעי ביניים, אמצעי קשר. צורת היחיד בלטינית היא עם סיומת -...יוֹן או ...יוּם. אחת מצורות הרבים בלטינית היא ...ָה, כך שביחיד אומרים קריטריוֹן - אמת מידה, וברבים קריטריָה - אמות מידה, או ביחיד פנומֶנוֹן - תופעה, וברבים פנומֶנָה - תופעות, או ביחיד מילֶניוּם - אלף שנים, וברבים מילֶניָה - אלפִים בשנים. והרבים של 'מֶדיוּם' זה פשוט 'מֶדיָה'. כלומר 'מדיה' זה הרבה מדיומים. מדיום הוא 'אמצעִי תקשורת' ומדיה הם 'אמצעֵי תקשורת'. 'המדיה' זה אמצעֵי התקשורת. ברבים. אין לכתוב "המדיה הזאת", כי אם 'המדיום הזה', או 'המדיה האלה'. ברור גם שאין לכתוב 'מדיות', כי זה ריבוי של ריבוי, משהו כמו לכתוב 'מדיומימומים'.

כ, ב

אין להוריד אותיות 'כ' ו'ב' בתחילת מלים, כשעליהן להיות שם. אין לכתוב "דוגמת" כשהכוונה היא ל'כדוגמת'. דוגמה להבדל בין השניים: 'דוגמת הכרכוב היא דורית, כדוגמת הכרכובים העתיקים ביוון.' אין לכתוב "עוד יומיים" כשהכוונה היא ל'בעוד יומיים'. דוגמה להבדל בין השניים: 'בעוד יומיים יישארו לנו עוד יומיים לסיום הפרוייקט.' אין לכתוב "שהגעתי" כשהכוונה היא ל'כשהגעתי'. דוגמה להבדל בין השניים: "כשהגעתי לאירוע ברכו אותי על כך שהגעתי שני בתחרות." אין לכתוב "משך", כשהכוונה היא ל'במשך'. דוגמה להבדל בין השניים: "משך ההצגה היה שעתיים, ובמשך הזמן הזה ישנתי מצויין." 'משך' הוא גם תרמיל הצד בו נושאים הזורעים את הזרעים, כמו בפסוק "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו". אין לכתוב "מתנה" כשהכוונה היא ל'במתנה'. דוגמה להבדל בין השניים: 'הוא קיבל שובר מתנה, במתנה.' אין לכתוב "שעה שהלכתי" כשהכוונה היא ל'בשעה שהלכתי'. ממש כפי שאין כותבים "זמן שהלכתי" כי אם 'בזמן שהלכתי'.

משמש, משמש כ

אין לכתוב דברים כמו "הוא שימש רב", "היא משמשת רופאה", כשהכוונה היא שזהו תפקידו של האדם. "שימש רב" פירושו שהיה שַמָּשוֹ של רב. "משמשת רופאה" פירושו שהתפקיד שלה להיות המשרתת של רופאה. הנכון הוא לכתוב 'שימש כרב', 'משמשת כרופאה'.

הבאתי, נתתי

אין לכתוב "הבאתי" במקום 'נתתי', אין לכתוב "הביא" במקום 'נתן'. אין לכתוב "תביא" במקום 'תן'. להביא, זה ממקום אחר. דוגמא להבדל בין השניים: "תביא לי בבקשה מחו"ל סיגרים, ותן לי אותם כשניפגש."

כלום, לא כלום

"כלום" זה משהו, דבר מה. 'לא-כלום' זה שום דבר.

מסאג', משאז, מסאז'

אין לכתוב "מסאג'" "משאז" או "מסג'", כי אם 'מסאז'' או 'מסז''. אין לכתוב "ג'אמס" או "ג'אמש", כי אם 'זאמש' או 'זמש'. אין לכתוב "פסאג'", "פסג'" או "פשאז", כי אם 'פסאז'' או 'פסז''. נא לא לכתוב "ג'קט" או "ג'אקט", כי אם 'ז'קט', או 'ז'אקט'.

הי-טק, היי-טק

אין לכתוב "הי-טק", כי אם 'היי-טק'. אין לכתוב "הי-פידליטי", כי אם 'היי-פידליטי'.

קולקשיין, סלקשיין, קולקשן, סלקשן

'Special Selection' יש לכתוב בעברית 'ספיישל סלקשן' ולא "סלקשיין". 'Private Collection' יש לכתוב בעברית 'פרייבט קולקשן' ולא "קולקשיין".

ויניגרט, וינגרט

אין לכתוב "ויניגרט", כי אם 'וִינֶגרֶט'. הבורים מתבלבלים מפני שבצרפתית כותבים 'vinaigrette'. אבל בצרפתית מבטאים nai אֶ ולא אִי. הביטוי הנכון של המילה הינו וִינֶגרֶט.

אקלוסיבי, אקסלוסיבי, אקסקלוסיבי

המלה הנכונה היא 'אקסקלוסיבי' (exclusive), ורק כך יש לכתבה.

מוסיקה, מוזיקה

נא לכתוב 'מוזיקה', ולא "מוסיקה". נא לכתוב 'פיזיקה' ולא "פיסיקה". נדמה לי ש"מועצת השוא המרחף" הקוראת לעצמה "האקדמיה ללשון העברית" קבעה שיש לומר ולכתוב מוסיקה ופיסיקה, וזה כמובן מוכיח שיש לומר ולכתוב מוזיקה ופיזיקה.

פריסה, פרישׂה

נא לכתוב 'פרישֹה', כשהכוונה היא לאופן הפתיחה או ההצבה של משהו, ולא פריסה. פריסה משמעה לחתוך דבר מה לפרוסות. לכן פורשֹים את החיילים בשטח, ואוי ואבוי אם פורסים אותם. פורשֹים רשת ולא פורסים אותה, אחרת הדגים יברחו. כתוב במשלי, "כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן:" פרשֹה - פתחה, ולא פרסה לפרוסות. מכאן גם המלה 'מִפְרָשׂ', כי זהו בד שפורשֹים אותו ולא פורסים אותו.

הישרדות, שרידה

נא לא לכתוב "הישרדות", כי אם 'שֹרִידָה'. נא לא לכתוב "יישַרֵד", כי אם 'ישרוד'

שרימפס, שרימפ

אין לכתוב "שרימפס", "שרימפסים" וכאלה. יש רק 'שרימפ'. שרימפ זה שרימפ הן ביחיד והן ברבים. ממש כמו ש-'fish' זה גם ביחיד וגם ברבים, ואין לכתוב fishes. שרימפ אחד, שני שרימפ, המון שרימפ. לא שרימפס ובוודאי שלא שרימפסים.

ע"י, על ידי

אין להשתמש בכתבות ובמאמרים בקיצורים ובראשי-תיבות, אלא אם הם הפכו למלים שגורות כמו 'ארה"ב' ו'דו"ח'. אין לכתוב "ע"י", "ע"פ", "עפ"ר", "בד"כ", "וכו'", ו"כיו"ב", "ת"א", "ב"ש", כי אם רק, ואך ורק, את המלים המלאות.

$, ₪, דולר, שקל

אין להשתמש בכתבות ובמאמרים בסימני מטבעות כמו $ ו-₪, רק ב'דולר', 'שקל' וכיו"ב. אין לכתוב 100$ ולא מאה $, כי אם רק מאה דולר, מיליון שקל, ארבעה אירו וחצי; או 100 דולר, 90 שקל, 22.8 אירו. אין להשתמש ב"ש"ח". למטבע הישראלי קוראים 'שקל' ולא "ש"ח", והגיע הזמן לתת מט לש"ח המכוער הזה. עם זאת, ברור שסכום כמו 1,754,298 שקל ייכתב בספרות ולא במלים. אבל גם במקרה זה הוא ילוּוה תמיד בשמו המלא, שקל, דולר, אירו, באהט.

יורו, אירו

למטבע של אירופה קוראים במקומותינו אירו. כאשר הונהג המטבע הזה, החליטה הקהיליה האירופאית, שכל מדינה תקרא לו על פי התחילית של השם אירופה בשפתה. לפיכך הוא קרוי בבריטניה יוּרוֹ, בגרמניה אוֹירוֹ, בצרפת אוֹרוֹ, בפולין אֶברוֹ, ברוסיה יֶברוֹ, ובישראל אֵירוֹ.

2 אנשים, שני אנשים

אין לכתוב מספרים בספרות. יש חומרים המגיעים אלי ונראים יותר כמו דף מאזן של רואה-חשבון, מאשר ככתבה או מאמר. רק ציון שנים, כמו 'שנת 2014', ומספרים גדולים ממאה מותר לכתוב בספרות. נא לא לכתוב משפטים כמו "11 אנשים עברו 2 רחובות ב-3 שעות." כי אם את הנכון, 'שמונה כותבים הגישו אחת-עשרה כתבות מעולות בארבעה ימים.'