אין כספומט בפורט או פרינס

שוב אני מרחף בגובה עשרת אלפים רגל , מיטלטל במטוס הנוסעים הקטן של חברת "טורטוג איר" ("צב האויר") ההאיטיאנית, בדרכי חזרה לפורט או פרינס. המטוס הקטן, ובו תשעה עשר מושבים, ריק למחצה, עושה דרכו דרך מסך עננים, שזרמי האוויר העולים והיורדים בתוכם מטלטלים אותנו, מעירים אותנו למציאות הממתינה על הקרקע. באזני מתנגנת שירתו של הזמר הצרפתי גארו, מתוך "הגיבן מנוטרדאם" של ויקטור הוגו, שהלחין המלחין הבלגי- איטלקי ריקרדו קרוצ'אנטה למילים של לוק פלמונדו. אין מוסיקה מרגיעה יותר, רגע לפני הנחיתה בעיר המוכה פורט או פרינס.

עבורי אלו הם רגעי חסד, לפני יום נוסף של ריצה מטורפת, בעיר הפקוקה, הפגועה והפצועה הזו. מאתר אחד למשנהו, מפגישה באו''מ, למשרדי הממשלה, לשגרירות האמריקנית, ושוב למחנות הפליטים, המעלים בי את זיכרונות השבועיים הראשונים, וזיכרון האנשים המופלאים שהנתינה צרובה אצלם ב-DNA.

חבטת הצמיגים על מסלול הטיסה מחזיר אותי באחת למציאות, רגע לאחר מכן אני צועד לעבר הרכב המשמש לי בית וגם משרד מזה חודש ימים. בעוד שלושה ימים אשוב לשדה התעופה הזה, כדי לעשות דרכי חזרה לסנטו דומינגו.

בעוד שלושה ימים תשב כאן, ממתינה לאותה הטיסה, גם מיכל פרידמן לצד בתה רעות ובנה דור. מהורהרת, היא תחבק את הכרית שהיא סחבה איתה כל הדרך מהוד השרון, כדי שתוכל להתחבר בסופו של יום אל זיכרון החיים הטובים שעזבה שבוע קודם לכן, חיים הממתינים לה עם שובה. ברגע של גילוי נפש, היא תאמר לי כי במקום הזה הפרופורציות על החיים משתנות, והיא בטוחה כי ההתנסות הזו תהיה גם מגדלור בחיי ילדיה.

היכרותי עם מיכל החלה לפני שבוע. "עמוס", שחה לי ערב אחד רעייתי, "יש כאן מישהי, על הקו, קצת הזויה אולי. גברת אחת שהחליטה להמיר את החופשה השנתית של משפחתה,בשבוע התנדבות בהאיטי. היא שואלת המון שאלות והאם נוכל לסייע בידה. היא מביאה עמה מטען מזוודות כבד, מלא בגדים משחקים ואוכל ומחפשת איזה בית יתומים, שהיא קראה עליו מן הסתם בעיתון". מדובר באם ובשני ילדיה דור הבן (17) תלמיד וחניך בתכנית המנהיגות הצעירה של מוריס קאן ורעות הבת (25) סטודנטית לעיצוב תעשייתי.

רק זה עוד חסר לנו , חשבתי לעצמי. ישראלים הרפתקנים שנצטרך לדאוג אחר כך לחלץ אותם מהמקום. מתנדבים, כידוע, מגיעים בדרך כלל מטעם ארגונים האחראים לאנשיהם,דואגים למזון, לינה ותחבורה, דברים כל כך נחוצים בימים הללו במקום הזה. רעייתי מציירת לה את תמונת המקום, ומסבירה לה את הקשיים מתוך כוונה אולי לרפות את ידיה. אך מיכל בשלה.

"אנחנו כבר נסתדר", היא אומרת, ושואלת אגב כך, לשער החליפין של הדולר למטבע ההאיטיאני.

"הגורד ההאיטיאני"' אני משיב, "ערכו אחד לארבעים".

"יופי", היא משיבה, "עם הגעתי, אמשוך כסף מהכספומט". "כספומט?", אמרתי לה, מבליע צחוק, "יש אולי במאדים, לא בשדה התעופה ההרוס של פורט או פרינס, שאולם ההמתנה שלו הוא אוהל לצד המבנה הסדוק".

אני מנסה להבין מי נמצא בצידו האחר של הקו.  לשאלתי, מספרת לי מיכל כי הם תכננו חופשה בפלורידה, והנה בא הרעש וטרף את הקלפים. אני יודע שאסור לי לסרב להם. איזה אנשים! אני מתקשר לידידיי, מתנדבי ארגון "נתן" העושים, בפורט או פרינס, עבודה נפלאה בהקמת בתי ספר באוהלי צה''ל שעד לפני שבועיים שמשו בית חולים, ועתה הם מסייעים בשלושה בתי ספר כאלו לכאלף חמש מאות ילדים. גם הם נענים מיד בחיוב, כמובן.

חברת התעופה "ספיריט" בה הגיעו השלושה, לא גילתה כל רגישות למצב בהאיטי ו"למשלחת ההומניטרית" של גברת פרידמן וגבתה כסף רב עבור המשקל העודף. נהג הרכב הדומיניקני, גזל מהם מחיר כפול עבור הנסיעה. נסיעה של חמש שעות התארכה לשמונה.למעבר הגבול הגיעו בלילה. אפילו האיטיאנים פוחדים לנוע בשעות הללו. כאמצעי הגנה תלו על שמשת הרכב שלט "Volunteers" – "מתנדבים".

מיכל רעות ודור, משפחה ישראלית טיפוסית, עם לב ענק, עושה כבר שבוע בהאיטי, מפעילה את הילדים, רוחצת יתומים, מלבישה' מאכילה ומחבקת.

ישראל במיטבה.