מלון מונטנה

סגן קונסול הכבוד, ראובן ביג'ו, השתרך לאיטו בשיירה שעלתה לכיוון פטיונוויל, בראש הגבעה המתנשאת מעל פורט או פרינס, וצפה על היום שדעך והלך לו בתחתית העיר.מחשבותיו נעו ונדו אבדו ושבו, וכל העת הוא הופך חופר באירועי היום, שעד כה לא נראו לו שונים במיוחד מאירועי אתמול. בתנועה מתמשכת, כבדרך אגב, שלף את הטלפון הנייד מכיס חולצתו, לחץ ארוכות על לחצן "רעיה" והמתין לשמוע את קולה של קארין . "אני בדרכי הביתה, שרי", אמר לה. "אני עוד לא", השיבה, עדיין באמצע האימון בחדר הכושר. "לכשאסיים אשוב". "אורבואר שרי", הוסיפה. להתראות. התנועה במעלה הגבעה החלה להיות דלילה יותר כשכלי רכב אחדים נשרו מן השיירה בדרכם ליעדים אחרים. מבלי משים,לחץ בעדינות על דוושת ההאצה והרכב נענה ברכות, כאילו גם הוא שש לחזור לחניה ולתת מנוחה לבוכנותיו. לפתע החל הרכב מתנדנד מצד לצד כשיכור. אוי לא, חשב ברגע הראשון,רק לא תקר. והחל מקלל את מזלו הרע. למה זה לא יכול היה לקרות ליד הבית? שאל את עצמו, הייתי שולח את הנהג שיטפל בגלגל, ואני הייתי נכנס ישירות למקלחת. מהר מאד התבהר לו כי משאלתו התמלאה: אכן, זה לא היה תקר.

שעות אחדות קודם לכן, התקשר אליו אחד משותפיו העסקיים כדי לבטל פגישה שתוכננה לאותו היום בשעה 5 אחה''צ בבר של מלון "מונטנה", מהלך מאתיים מטרים מאחוזת המשפחה המשמשת גם הקונסוליה של ישראל בהאיטי. "ניפגש מחר", הציע השותף. ראובן חשב לרגע קט, דמיין עצמו משחק עם ילדיו ואישר באחת, "אוקיי, ניפגש מחר". עתה, דקות אחדות לפני הפגישה המתוכננת שכבר לא תתקיים היום, שמח על החלטתו ורוחו קצרה להגיע לביתו ולבלות כמה שעות איכות עם ילדיו.

הטלטלה הנוראית חתכה באחת את חוט מחשבותיו. בקושי השתלט על המכונית הסרבנית ועצר בצד הדרך. הוא ניסה להבין מדוע על אף שעצר ממשיך הרכב להיטלטל כאחוז תזזית.אבנים קטנות וגדולות החלו מתדרדרות במורד הכביש ומהגבעה שמעליו והוא נצמד, ככל שיכול היה, לשפת הכביש הרחוקה שגבלה בתהום של מטרים רבים שהשתפלו לעבר העמק. בגבעות שבעבר השני, נראה עשן מיתמר מתוך בליל המבנים שלשווא ניסו להיאחז בקרקע בשארית כוחם. היו אלו מבנים שנבנו בחפזה, מלבנים, פח ובטון זול, בשכונת העוני ג'ובינו, שצפתה בקנאה אל עבר השני של גבעת מונטנה. הוא ניסה להישאר במקומו ולעמוד זקוף, אך ללא הועיל. כשראה את בתי השכונה מולו קורסים כמו קוביות דומינו שהונחו ברשלנות, הבין שזו רעידת אדמה. דאגתו לילדים ששהו באותה העת ספונים בביתם גברה.דקות לאחר מכן תקרוס מערכת התקשורת במדינה, לא לפני שיספיק לוודא כי לכולם שלום.ג'ימי, נהג המשפחה, היה מבועת, אך לא איבד את עשתונותיו. הוא זינק לתוך הבית, הוציא את הילדים והכניס אותם לרכב הממוגן במגרש החנייה הפתוח. מיד החל להרגיע את הילדים המפוחדים והמתין עמם לשובה של האם.

דקה ארוכה רעדו אמות הספים קודם שהשתרר שקט מפחיד, לרגע אחד בלבד, שאחריו החלו להישמע זעקות הפצועים מי בגופו ומי בנפשו. ראובן נכנס לרכב והחל בנסיעה זהירה אך מהיר אל ביתו. הכביש היה זרוע סלעים ואבנים שניתקו מהגבעה שלצידה התפתל הכביש. מולו שכונת העוני הייתה מוטלת בהריסותיה. בישורת האחרונה נאלץ לעצור ולעשות את הדרך רגלית. כביש הגישה היה חסום לחלוטין בבית שניתק מיסודותיו, יצא לנסיעה קצרה והחנה עצמו ממש במרכז הכביש כמו ביקש להתריס, כאילו מישהו בנה אותו שם בכוונה.

כמה מאות מטרים משם שכן מלון "מונטנה", שנחשב לאחד היוקרתיים בעיר ושיכן בחדריו דיפלומטים, אנשי תקשורת, אנשי עסקים וסתם תיירים שידם משגת להתגורר במלון מובחר.לצד חדרי המלון נבנו להן דירות קטנות בהן התגוררו נציגי שגרירויות וקהילת העסקים הזרים. במלון זה היה אמור ראובן לפגוש את שותפו בשעה חמש. דקות אחדות לאחר חמש,התרסק הבניין באחת. שלוש שניות הספיקו כדי להפכו מבניין מפואר למגרש גרוטאות של עפר, בטון וברזל, לא לפני שהוא קבר תחתיו את כל יושביו.

שלוש שניות, והבניין היה כלא היה. כך שח לי גנרל ריקרדו טורו, סגן מפקד כוחות האו''מ "מינוסטה" בהאיטי, יליד צ'ילה, שהופקד על מבצע החילוץ וההצלה. אני הגעתי לשם יחד עם צוות החילוץ וההצלה של צה''ל, לאחר שנמסר לנו כי בין ההריסות לכוד אזרח קנדי ממוצא יהודי.ברור היה כי, על אף שלא הייתה זו גיזרת המשימות שלנו, עלינו לנסות ולאתרו. אז כבר ידענו כי העיר הרוסה כדי 80% משטחה וצוות החילוץ כבר הספיק להציל מספר לכודים. הגעתי לאתר והצגתי עצמי בפני הגנרל טורו. זה בתורו, הציג לי את בנו, ריקרדו ג'וניור, שעבר מספרדית רהוטה לאנגלית רהוטה. הדבר הפתיע אותי ושאלתיו לפשר העניין. "מה זאת אומרת", אמר האיש והביט בי בגאווה, "למדתי בנהריה", משלים תשובתו בטבעיות כאילו הייתי צריך לדעת אותה בעצמי. סקרנותי גברה על הנימוס הדיפלומטי ושאלתיו הכיצד. האב, הגנרל טורו נטל את הפיקוד וסיפר כי בשנות התשעים המוקדמות הוא נמנה על כוחות האו''מ בדרום לבנון – יוניפ''יל.הוא החליט לגור בנהריה, כי זה היה נוח יותר מאשר לגור בדרום לבנון, ובכל בוקר היה יוצא לעבודתו כשהוא חוצה את מעבר הגבול הצפוני. אשתו והבן, שהיה אז תלמיד בבית ספר יסודי,נשארו בנהריה. ריקרדיטו למד בבית הספר של האו''מ. עולם קטן, חשבתי לי, הנה אנו בקצה העולם ואנחנו נפגשים, שני אנשי עיירות בישראל: הוא מנהריה ואני מדימונה.

ואז אחזה הצמרמורת בגופי. באותה הנשימה המשיך הגנרל ואמר לי בקור רוח: "ועכשיו אני כאן, מפקד על פעולות החילוץ וההצלה וצריך לנתק כל רגש ולעבוד במקצועיות, לחשוב על טובת הכלל, בעוד רעייתי לכודה תחת ההריסות. אני לא יכול לעשות דבר כדי לסייע לה, אני לא יכול לחשוב רק על עצמי. האחרים, כל אחד בא לכאן כדי להציל את בני ארצו ואחר כך נעלמים." נשארתי הלום ולא ידעתי מה לומר. הוא המשיך כאילו הבין את שאלתי האילמת. "הגענו לכאן קצת לפני חג המולד, כדי לחגוג ולהיות יחדיו. המשפחה החליטה להישאר איתי עד לסוף חודש ינואר ואז לשוב לצ'ילה. יצאתי עם הבן לטיול קצר, כמה דקות לפני הרעידה,בעוד שרעייתי החליטה שהיא הולכת לחדר הכושר. המאבטח שלי ליווה אותה והיא אמורה להיות לכודה באיזה מקום בחדר הכושר או במעבר המוביל אליו. "אני", סיים הגנרל את הסברו, "חייב להיות מקצועי ולא יכול להתמקד בחיפושים אחריה. אני צריך להתנתק מרגשותיי. אתה לא מבין כמה זה קשה. אבל זה התפקיד שלי, אני חייל."

בקרבת מקום עמדה אישה מבוגרת וצנומה ונראתה כמי שהזקנה קפצה עליה באחת. על פניה החרוצים הייתה ארשת עצובה, וכל הבעתה העידה על המאמץ שהיא עושה כדי לשמור על איפוק. הימים, השעות האחרונות, מאז האסון עברו עליה בשיטוט חסר תוחלת בחצר המלון, כשהיא מביטה לשווא בערימת הגרוטאות כאילו אפשר יהיה להחזיר לאחור את סרט האימה הזה והבניין שהיה מוטל עתה כערמת קלפים שנטרפה ברשלנות, ישוב ויעמוד על כנו. היא הציגה עצמה כבעלת המלון ואמרה שנכדה בן התשע שיחק בחדר המחשבים, שעה שחרב עליה עולמה. היא יכלה לשמוע אותו קורא לה, "סבתא, סבתא", קורא ובוכה. היא הספיקה לצאת מהמבואה רגע לפני שהבניין קרס. "האם תסכימו לחפש אותו", שאלה,בעלת המלון שהיא גם ידידת משפחה קרובה של הקונסול שלנו. הנסיון לענות על משאלת ליבה, עלה בקנה אחד עם החשיבות במציאת נתוני האורחים, המהווים מידע חיוני ביותר  הן למבצע ההצלה והן לאיתור נעדרים. ללא היסוס, החליטה יחידת החילוץ הצה''לית, לנסות לפרוץ את מעטה הבטון כדי לחדור לתוך חדר המחשב  לחלץ את הילד ואת המידע. בחורינו זחלו מספר מטרים, פינו את שברי הלבנים, הבטון והמתכת, מתעלמים מסכנה של התמוטטות נוספת, עד שהגיעו למחסום של לוחות הבטון המזוין שצנחו באופן מופתי ואגב כך יצרו חומה בלתי עבירה. "מכאן", קבעו המהנדסים, "לא יהיה אפשר להיכנס לבניין". עוד הוסיפו ואמרו כי יצטרכו לשבועיים ימים לפחות כדי לעבור את מספר המטרים הנחוצים, וכבר היינו כשבוע וחצי לאחר הרעידה. איש לא שורד תקופה כזו בתנאים אלו, קבעו המומחים.

מלון "מונטנה" איננו, והחיים נותרו במחשבותיהם. ראובן ישב על הדשא, מול הבית שאליו הכל פחדו להיכנס, וחשב על מר גורלם של אלו שפגישתם לא בוטלה ברגע האחרון. בעלת המלון חשבה שמא טעתה כשבנתה עוד קומה או שתיים בלי לחזק את היסודות, הגנרל הצ'ילני חשב על חובת הציות לפקודות, קצין החילוץ של צה''ל חשב מדוע לא הגיע לכאן שבוע קודם לכן, ואילו אני חשבתי עד כמה אדיש הגורל לבני האנוש ובאיזו אקראיות חסרת-רגש נקבע מי לחיים ומי ללכודים שתקוותם אופסת.