מגי ניצלה בזכות העברית.

תסתלקי", אמר לה בגסות, "אין לך מה לחפש כאן".

יום קודם לכן, חברים מישראל חיפשו אותה. ניסיונות אינספור להשיגה עלו בתוהו. הקשר עמה נותק וכבר עלה החשש שמא נקברה תחת בניין כלשהו כמו עשרות האלפים ששהו תחת בנייני קלפים. באחד מרגעי החסד, התאוששה לרגע רשת הטלפונים, נוצר קשר רגעי, והחברים יעצו לה ללכת למחנה הישראלי ומיד. "איפה הם", שאלה, והם, בתושייה, חיפשו ב"גוגל" ומצאו את המקום וכיוונו אותה כאילו היו GPS והיא ספינה המבקשת להגיע לנמל. כל אותו היום צעדה בחום המעיק, הלכה את עשרת הקילומטרים שהפרידו בינה לבין התקווה. צעדה בין עיי חורבות,בתוך המון מבוהל ומותש, בין פצועים וגופות, כשרק מטרה אחת לפניה, להגיע לארץ המובטחת.מהישראלים, סברה, תבוא הישועה.

לימים תספר לי כי ברגעי היאוש והחולשה ראתה את קיצה קורץ לה מהעבר השני של הרחוב. בכוחות אחרונים הגיעה לשער הברזל. השומר ההאיטיאני, שידע שעליו להכניס אך ורק פצועים, ראה כי היא שלמה בגופה, וצעק עליה שתסתלק. כל ניסיונותיה להסביר נפלו על אוזניים ערלות. היא הבינה שלא תוכל לשומר העקשן, הרימה את ראשה מעל שער הברזל וצעקה בעברית – "חייל, חייל!". לשמע הצעקות, הגיע איש האבטחה הישראלי והיא אמרה לו בשארית כוחה: "אני צמאה". הוא כנראה חשב שהיא דוברת קראולית, והיא נאלצה לומר משפטים אחדים נוספים עד שההכרה חדרה אליו: האישה מדברת עברית.

מה את עושה כאן", שאל החייל, "את אתיופית?" 

לא", השיבה, "אני האיטיאנית. למדתי בישראל ולכן אני דוברת עברית". לאחר דקות אחדות ובקבוקי מים אחדים, ששבה אליה רוחה, סיפרה כי היה לה חבר ישראלי שהתגורר עמה בהאיטי במשך שנתיים, לאחר שהגיע לארצה בחיפוש אחר מזלו. שעזב, עזבה עמו, גרה בארץ חמש שנים, למדה באולפן בחדרה ובפרדס חנה, עשתה מכינה באוניברסיטה חיפה ולמדה לימודי מזרח אסיה. לפני חודש וחצי החליטה לחזור להאיטי מכורתה ולהשתקע בה שוב. התכניות שרקמה לא כללו רעש-אדמה.

מגי נקלטה יפה במחנה והייתה באחת למתורגמנית ולאשת-הקשר של חדר המיון. היא ראיינה את הבאים והסבירה לחולים את תהליכי הקליטה והטיפול. לפרקים גבל תרגומה באבסורד שעה שהקפידה בהוראות הרופאים בכל הנוגע לאתיקה המקצועית. יש משהו מגוחך בהקפדה על שמירת האתיקה הרפואית במקום והזמן הזה. יש משהו סוראליסטי,ברופא המבקש ממגי לתרגם למשל את הבקשה, "האם יסכים אדוני שנצלם את המורסה הזו", לאדם שאינו מבין את הבקשה או את טיבה ואינו מכיר את הקוד האתי של הרפואה בישראל.

מגי הייתה לחלק מהנוף האנושי של הישראלים, וככל שהתקרב מועד העזיבה ניכרה הדאגה על פניה. "מה יעלה בגורלי?", שאלה אותי כמעט בכל יום. "אל דאגה", השבתי לה פעם אחר פעם, כשמאחורי הקלעים אני בודק מגוון אפשרויות להעסקתה בארגוני הסיוע הישראלים.היום היא צמודה לארגון "נתן", ובינתיים יש לה קורת גג, אוכל, וסעד רוחני. הרבה יותר מאשר לחסרי בית אחרים בהאיטי. היום בישרה לי כי היא מתכוונת שוב לגלות מארצה. לאן היא לא רצתה לומר. מגי תיעלם בינתיים מהמציאות של חיינו ותשאיר אחריה זיכרון של אישה שניצלה ככל הנראה בזכות ידיעת השפה העברית.