על יצירה ורעיון במרחב דיגיטלי

אם מישהו היה פוסק לכם שמרחב הרעיונות שלכם מוגבל, שחדשנות אינה מן האפשר ושכל מה שיש הם שעתוקים של רעיונות של אנשים אחרים, איך הייתם מרגישים? שחרור? (כי הלחץ להביא את הדבר הבא ירד?) או תסכול?

אני מאמינה שמרחב הרעיונות שלנו מוגבל ונתון. הוא הסתיים כשלמדנו את השפה, (או מושגים בסיסיים בה) כשהכרזנו על עצמינו כי אנו שולטים בשפה וכעת  כל מה שזמין לנו הוא לשחק במשחקי פורמטים מתוך חומרי הגלם שנתונים לנו.  

בגישתי, ה"פורמט" הוא ה"תוכן" החדש. ואם הפורמט הוא מה ש"חדש" אין בו שום דבר חדשני:  פורמט מדבר על  אריזה של תכנים קיימים. הרשת מתפקדת כבית אריזה שאורז מחדש תכנים, מקטלג ומארגן לתיקיות ולז'אנרים. כך הרשת עובדת וכך המחשבה.

ממים למשל, הם יצירה, חדשנות? או ייצור, שעתוק, "טייק אוף"? רשתות חברתיות הנציחו את הביטוי sharing is owning : תוכן הוא "שלי" כל עוד אני חולק, מבצע אקט על תוכן של מישהו אחר.  היצירה "שלי" ברשת, היא  בחירת התכנים שאוכל לייחס כשלי-  בlike  וב share. בטלוויזיה- היצירה "שלי" היא  בהשתתפות שלי תחת פורמט שנארז במיוחד "בשבילי"- אני מצביע, אני משפיע= אני יוצר.

שימו לב איך לאט ובהדרגה מושגי היצירה תלויים בשיוך: אני יוצר כי אני  בוחר תוכן ועליו מבצע אופרציה- משתף או "אוהב" או סתם בוחר לצרוך אותו. הבחירה לצרוך היא היצירה שלי: אני יוצר מתוך מערכת נתונה של פורמט או של תוכנה.

התובנה היא כי שפע ההזדמנויות שלנו ליצור, הוא  למעשה מוגבל. נכון,  אמנם אנו מוצפים במידע אבל  אנו בעלי מעט מאוד כלים לעשות איתו משהו שייחשב כ "שלי", או כ"אותנטי". היצירה "שלי" הפכה לפרמטר של- משתתף או לא משתתף במשחק.

אני רוצה להכיר לכם פילוסוף אנליטי עכשווי (מהזוג הנדיר שעדיין חיים) בשם רוברט ברנדום. את ברנדום מטרידה השאלה-  מה זה להיות רציונלי. רציונלי עבור ברנדום, היא היכולת לספק סיבות, לומר "למה". היכולת להיות רציונלי- לספק סיבות, קשורה בעובדה שאנו מחויבים נורמטיבית למילון לשוני שאותו כולנו למדנו והפנמנו. המושגים שלנו  (קונספטים, רעיונות, מילים) נובעים ממחויבות לשונית נורמטיבית לבהירות ולעקביות של נימוקים במרחב השפה. אנחנו לא רק מכפיפים את עצמינו לשפה, אלא יוצרים אותה תוך כדי עבודה. למה זה קשור? חכו אני מיד מגיעה לשם...

ברנדום מדבר על העובדה שכלי העבודה שלנו (המושגיים השפתיים) נבנים תוך כדי עבודה. אנחנו לומדים ש"זה אדום" ומחילים את המושג "אדום" בכל פעם שאנו נתקלים במשהו "אדום". יש פה רעיון של בנייה  ויצירה של מושג, מתוך מושגים קיימים שהפנמנו עם למידת השפה.  

כולנו מדברים על "שפה" כשאנו מדברים של שיווק באמצעות תוכן. כולנו מכירים את הצורך לייסד שפה משותפת שביכולתה לגייס קהילות שנאמנות לאותה שפה ולשיח שהיא מחוללת.

המשמעות מברנדום עבורי,  היא שה"שפה" שלנו משולה  למשחק בפאזל של מושגים. משחק בו מושגים חדשים נבנים מתוך ישנים, על ידי מערכות קשרים חדשות. המילון הלשוני, ממשיך לחיות ולהתפתח על ידי שימוש בו. "חדש" לא יכול להיות מובן לנו  ללא עוגן נורמטיבי של מושגים קיימים בשפה: כשאנו מזהים משהו כיצירתי או חדשני שלא היה כמותו אנו למעשה רואים שימוש אחר, אריזה אחרת, אופנים אחרים של קשרים וחיבורם מתוך מערכת קונסיסטנטית.  

התובנה שמתקבלת אולי טריוויאלית- חדשנות תושג דרך שימושים שונים של יישומים. כפי שמלחין מיישם באופן שונה קבוצה של תווים או כפי שצייר מייצר יישומים שונים מתוך חומרי גלים של בד וצבע.  זו אמנם תובנה טריוויאלית אבל כזו שמחלצת את גבולות הגזרה של "יצירה" ושל "חדש"- המשחק בפורמט, במושגים יכונן את התוכן- את העמדות הפרשניות עבור מה שארזנו.

 יישומים ש"עובדים" הם יישומים שאנו מסוגלים לפרש – לנמק. לראייה- היישום עובד.  לו היה חורג מהנורמה (לדוגמא זיהוי של מה ש"אדום" כ"ירוק"), הוא לא היה עובד.  לא היינו יכולים לפתח עמדות פרשניות כלפיו. 

נחזור לעולמינו- כך בדיוק מתנהלת הרשת. שם המשחק בדיגיטל הוא utility- יצירה של "משהו חדש" הוא יישום של פורמט בצורה אחרת ממה שהורגלנו אליו- כך אנו נזהה "חדשנות". אני מוצאת את עולם המדיה הדיגיטלית כמרחב מקביל לזה של ברנדום: מרחב שיוצר את עצמו תוך כדי יישום ומושתת על נורמות והסכמה.

אז מה זה אומר על היצירה או על החדשנות ברשת? היא תמשיך  כאילו להיווצר מעצמה על ידי אריזות ואנו נמשיך להכריז על משהו כחדשני אם ניתקל באריזה שלא נתקלנו בה קודם. אני חושבת שאפשר לומר שהמלכנו מלך חדש ל"תוכן" והוא הפורמט. מצוידים בתובנה הזאת, תחשבו כמה רעיונות יכולים לרוץ עכשיו בראש . פרדוכסלי משהו...