המוח שלנו נבנה כדי לשרוד בעולם פיזי: לזהות מהר סכנה, לסמוך על תחושת בטן, לחסוך אנרגיה, ולהחליט מהר. בעולם דיגיטלי, אותן תכונות בדיוק הופכות לחולשות
יש משפט שמנהלים אוהבים להגיד אחרי אירוע אבטחה:
“אבל הוא עובד חכם. איך הוא נפל בזה?”
והתשובה לא נעימה, אבל משחררת:
הטעות לא קרתה בגלל חוסר שכל — היא קרתה בגלל איך שהמוח האנושי בנוי.
אנשים חכמים לא חסינים. לפעמים הם אפילו פגיעים יותר — כי הם בטוחים שהם “לא מסוג האנשים שנופלים”.
המוח לא נועד לאבטחת מידע
המוח שלנו נבנה כדי לשרוד בעולם פיזי:
לזהות מהר סכנה, לסמוך על סימנים מוכרים, לחסוך אנרגיה, ולהחליט מהר.
בעולם דיגיטלי, אותן תכונות בדיוק הופכות לחולשות:
- החלטות מהירות מדי
- אמון על סמך מראה חיצוני
- קיצורי דרך
- התעלמות מאזהרות חוזרות
- “סידור עניינים תוך כדי”
1) הטיית הדחיפות: “עכשיו! מיד!”
תוקפים אוהבים ליצור לחץ זמן:
“החשבון יינעל”, “העבר את הקובץ עכשיו”, “זה דחוף למנכ״ל”.
למה זה עובד?
כי לחץ זמן מקצר את החשיבה: המוח עובר למצב “ביצוע”, לא “בדיקה”.
הדבר המסוכן הוא לא הדחיפות — אלא שהיא גורמת לנו לוותר על השאלה הבסיסית:
מי מבקש ממני את זה באמת?
2) הטיית הסמכות: “אם הוא בכיר, כנראה זה בסדר”
אנשים רגילים לציית לסמכות — לא כי הם חלשים, אלא כי זה מנגנון שמחזיק חברה.
לכן מתקפות מתחזות למנהל, לרב, לחשב, ל-IT, ל”מישהו שמבין”.
וכשהסמכות נשמעת טבעית, רבים יעדיפו “לא להתווכח” או “לא להיראות קטנוניים”.
במילים אחרות:
הפחד לטעות מול סמכות — גדול מהפחד מאירוע אבטחה עתידי.
3) אפקט המוכר: “זה נראה בדיוק כמו…”
לוגו, צבעים, שפה ארגונית, חתימה, שם מוכר.
המוח משתמש במראה החיצוני כקיצור דרך: אם זה נראה מוכר — זה כנראה בטוח.
אבל “נראה מוכר” זה לא “אמיתי”.
כאן נופלים גם אנשים מאוד חכמים:
כי הם לא בודקים “מימד טכני” — הם בודקים “תחושת אמינות”.
4) עייפות החלטות: כשהמוח כבר לא רוצה לבחור
אחרי יום של החלטות קטנות (מיילים, לקוחות, משימות), המוח מחפש סוף.
ואז מגיעה ההודעה הזו:
“אשר התחברות”, “אשר קובץ”, “עדכן סיסמה”.
הבעיה היא לא שהאדם לא יודע מה נכון.
הבעיה היא שהוא כבר לא מסוגל להשקיע תשומת לב.
בעייפות החלטות אנשים:
- לוחצים כדי לסיים
- מאשרים כדי להשתחרר
- דוחים עד שיהיה מאוחר מדי
5) עודף ביטחון: “אני לא נופל בפישינג”
זו הטיה קלאסית: אנשים מעריכים את עצמם יותר מהממוצע.
והאירוניה?
מי שבטוח שהוא חסין — פחות בודק.
עודף ביטחון גורם ל:
- זלזול באזהרות
- “זה בטח סתם”
- חשיבה שהבעיה היא “של אחרים”
6) נורמליזציה של אזהרות: כשמערכת צועקת יותר מדי
אם מערכת מזהירה על כל דבר — אנשים מפסיקים לראות אזהרות.
זה כמו אזעקה שמופעלת כל יומיים בלי סיבה: בסוף מתעלמים.
אבטחה טכנולוגית שמייצרת יותר מדי “רעש” מחנכת אנשים לאט לאט ללחוץ “אישור” באופן אוטומטי.
אז מה הפתרון? לא הרצאה — תכנון מחדש
המסר החשוב של אבטחת מידע התנהגותית הוא זה:
לא מספיק להגיד לאנשים “תיזהרו”.
צריך להנדס את הסביבה כך שההתנהגות הטבעית תהיה גם בטוחה.
איך?
- להפחית חיכוך במסלול הבטוח
- לצמצם אזהרות מיותרות (כדי שהחשובות יבלטו)
- לבנות “טקס קצר” לפני פעולה מסוכנת (עצירה של 5 שניות)
- לתת לעובד דרך קלה לאמת בקשה של סמכות בלי להרגיש “לא נעים”
לסיכום
אנשים לא נופלים בגלל טיפשות.
הם נופלים בגלל אנושיות — ובגלל סביבה שמכריחה אותם למהר.