לשבת בבריכה כשמתחיל לרדת גשם זה בדיוק החיים.

לשבת בבריכה כשמתחיל לרדת גשם זה בדיוק החיים. למה אני לא מצליח ליהנות מהרגע - הסחות הדעת. הראש שלי. וואלה לא היה כזה כיף אבל למידה זו תודעה ולא תוצאה שיעור זה עניין של פרספקטיבה ובחירה דברים טובים לוקחים זמן - צריך להשתקע כדי להוציא את המיטב מעצמך האחד בו החלטתי לשנות גישה מי שלא מכיר אותי, אני ברוך, בן 27, יש מלא דרכים לספר מי אני ומה אני אבל אתרכז בסיטואציה. השתחררתי לפני 7 חודשים ומהר מאוד מצאתי את עצמי במזרח. מגיל 15 חלמתי לטייל בעולם ובחודשים האחרונים יצאתי להגשים חלום. לטייל בגיל 27 זה מאוד שונה מטיול אחרי צבא קלאסי. מבחינתי באתי לחיות את חיי בצורה המקסימלית והטובה ביותר שיכולתי בתוך תפאורה של טיול. עם עומק החלום שנבנה במשך 12 שנה - עלו ציפיות שניסיתי למתן. אבל כיאה לחיים כשנחתתי בויאטנם מצאתי את עצמי תוהה מהר מאוד ״מה ? זה כל הסיפור ? זה הטיול שכולם מדברים עליו ? זהו ?״ מתוסכל מצאתי עצמי נגרר סביב אטרקציות תיירותיות ומסלול מוגדר. כל החדשנות, החוויה והמציאות ניראו לי כל כך רחוקים ממה שאני רוצה להרגיש או לחוות. את ויאטנם רצתי, היו מקומות שהייתי בהם פחות מ24 שעות והחלטתי לעזוב. לא התחבר לי. לא ״נפתח״ כמו שנהוג לתאר. אחרי שלושה שבועות עם מעט חוויות ששווה לספר עליהן הגעתי לטם קוק. ביומיים הראשונים דאגתי לסמן וי על כל אטרקציה שהכינו אותי אליה. מקדשים יפים, שייט בין פגודות וכמה סיורים חמודים ותצפיות של הר. שוב הגעתי לתחושת ה״זהו ? זה הכל ?״ בכל אחד מהמקומות האלו תהיתי מה בי כל כך חסום שאני לא מצליח ליהנות ממה שיש. אולי זה באמת מה שיש לויאטנם להציע אבל למה אני לא מצליח להתמסר לאווירה ? מתוסכל מהסיטואציה הבנתי שהמהירות בה אני מטייל מונעת ממני מלתת למנעד תחושות להגיע ובהחלטה אימפולסיבית החלטתי להאריך את שהותי בעוד שלושה ימים, החלטה קיצונית דאז לעובדה שסיימתי לראות ולחוות הכל בעיר. אבל החלטתי לשנות גישה. קיבלתי על עצמי את ההבנה להתעסק במה שיש לי. ליהנות מבריכה, שמש, אוכל ספר ומוסיקה. ביום הראשון שהתמסרתי רגע לתחושת ה״יש״ קפץ לי שיר באוזניות כשישבתי בבריכה והתחלתי לבכות מהתרגשות ומהיופי שבמוסיקה. שלוש שעות אחרי זה כשנכנסתי למים התחיל גשם מטורף. הסתכלתי סביבי איך כל מי שבבריכה מנסה לצאת במהירות ולתפוס מחסה, וכך פעלתי. באתי לצאת ולרגע השתהיתי והכתה בי ההבנה שאני כבר רטוב, אני הרי בתוך המים, למה לצאת ? הסתובבתי חזרה למים ונכנסתי פנימה. מחייך חיוך ענק. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא כמה הסיטואציה הזו פואטית. איזה יופי זה להיות במים כשכבר יורד גשם. האנלוגיה הראשונה שקפצה לי בראש ממש מספרת את ההתנהלות שלנו בחיים בחיפוש אחר מחסה. כדימוי. בכל בעיה ש״נופלת״ עלינו אנחנו מוצאים את עצמינו מחפשים מחסה ומנסים להתחמק ממנה, הבעיה (וגם הפתרון) היא ההבנה שאנחנו כבר רטובים - אז מה זה משנה עוד כמה טיפות גשם ? עם ההבנה שהבעיות שלי נשארות כמות שהן והתווספות של עוד לא צריכה לשתק אותי או לגרום לי לרדוף אחרי מחסה - כי הרי אני כבר רטוב - נשארתי במים. חייכתי לעצמי. ויאטנם לא הייתה משהו בשבילי, לפחות לא החלק הראשון עד טם קוק (מי שצריך המלצות דברו איתי אבנה לכם טיול מפחיד על חשבון הטעויות שלי) אבל הבנתי מאוד טוב שלמידה זו תודעה ושהמציאות מכתיבה הרבה דברים יפים שלפעמים אנחנו נמנעים מהם - אבל אנחנו הרי רטובים כבר אז מה זה משנה ?