קעקועים גוף ואמונה

התורה אוסרת באופן גורף את עשיית הקעקועים: "וכתובת קעקע לא תתנו בכם" (ויקרא יט, כח). מהי משמעותו של איסור זה? "סיבות מגוונות גורמות לאנשים לעבור תהליך של קעקוע. הגורמים הנפוצים ביותר הם: אמצעי זיהוי, הצהרת ייחודיות, קישוט, סיבות דתיות או אמונה בהשפעה המאגית של כתובת הקעקע. הכאב הכרוך בתהליך הקעקוע לעיתים נתפס כאמצעי להפגנת אומץ לב. כיום כתובות קעקע הן סוג של אופנה" (ויקיפדיה). קעקועים אותרו בתקופות מוקדמות מאד, אך נעדרו מהחברה האירופאית במשך למעלה מאלף שנים (לפי סקירתם של.(Bhargava, Singh & Kumari, 2016 הסיבה לַקִעקוע יכולה להיות מגוונת: תשומת לב, ביטוי עצמי, חופש אומנותי, מרד, הצגה ויזואלית של נרטיב אישי, תזכורות למסורות דתיות/תרבויות, מוטיבציה/העדפה מינית, התמכרות, הזדהות עם קבוצה מסוימת. ההחלטה עשויה להיות מעוגנת היטב בשורשי התרבות (התרבות הוויקינגית, המאורית וכיוצא באלה) או לבטא התרסה כנגד המיינסטרים התרבותי (כפי שנתפס בתרבות המערבית במשך שנים רבות). (פסיכולוגיה של קעקוע. 2016). בגמרא (מכות כא, א) ישנה שיטה אחת הסבורה כי איסור כתובת קעקע מתייחס רק לכתובת הנושאת שם עבודה זרה ולא לכתובת אחרת, גם בראשונים (רמב"ם ו'ספר החינוך') מבואר כי טעם ושורש האיסור קשור לעבודה זרה: "וגם זה מן השרש הזה בעצמו, שהיה מנהג הגויים שרושמים עצמן לעבודה זרה שלהם" (ספר המצוות לאו מא). בפירוש 'אור החיים' כותב רבי חיים בן עטר פירוש מרתק על בעייתיות הקעקוע: "ולזה תמצא שאמר הכתוב אחרי זה: וכתובת קעקע לא תתנו בכם, ולא אמר בבשרכם, לומר: שלא בבשר לבד יגרום הפגם, אלא גם בפנימיות האדם". פירוש זה מתאר את השפעת קעקוע הגוף על נפש האדם, וכיצד נתינת הקעקוע בעור אינה פעולה חיצונית גרידא, אלא זוהי פעולה בעלת השפעה על פנימיות האדם גם כן. פירושו של רבי חיים ראוי לתשומת לב מיוחדת משתי סיבות: • כיום הקעקועים בדרך כלל אינם משרתים מטרות דתיות אלא אסתטיות, ולכן פירושי הראשונים על שורש האיסור עשויים להיות פחות אקטואליים למציאות בת זמננו (למרות שכמובן תוקף האיסור וחומרתו, נותרת על כנה ללא שינוי). • פירוש זה נראה כמקדים את זמנו, היות והוא מצביע על כך שקעקוע הגוף אינו פעולה חיצונית המעטרת או מסמנת את/על הגוף גרידא, אלא יש לה משמעות פסיכולוגית פנימית ועמוקה יותר. אמנם נראה כי רבי חיים מדבר על השפעה רוחנית, אך בעקבות הרנסנס של הקעקועים בזמננו, נחקרו קשרים בין קעקועים לבין תכונות נפשיות ומאפייני אישיות: "לעיתים קרובות באופן אינטואיטיבי, ולעיתים אפילו לא לגמרי מודע, אנחנו נוטים לקשר קעקועים לתכונות כמו חוסר יציבות, אימפולסיביות, הרפתקנות. ממצא זה אכן אושש במספר מחקרים המובאים בסקירתו של Bhargava ועמיתיו, אשר מצאו קשר בין עבריינות ונטילת סיכונים לבין קעקועים. ישנן אף הפרעות פסיכיאטריות מסוימות שנקשרו לנטייה להיות מקועקע, כמו הפרעת אישיות אנטי סוציאלית והפרעת אישיות גבולית" (פסיכולוגיה של קעקוע. 2016). במקום אחר בנוגע לפרשיות תזריע מצורע עסקתי בסוגיית ענישת הגוף, ועל פי הכתוב בפרשת קדושים ניתנת לנו הזדמנות נוספת לבחינת יחס התורה לגוף האדם, היות וכפי שנראה מאיסור כתובת קעקע, חל איסור ליצור שינוי או לבטא מסר בעזרת שימוש בגוף. הגוף משמש את האדם בחייו בעולם הזה, ככלי לביצוע את משימותיו בחייו הן הגשמיות והן הרוחניות. כמו כן הגוף משמש כלי ענישה כפי שהארכתי שנקודה זו בפרשיות הצרעת. אך לעומת זאת איסור כתובת קעקע מלמד על כך שאסור ליצור מהגוף כלי ביטוי אסתטי או דתי, ועליו להישאר בצורתו המקורית. מדוע באמת נאסר עלינו לבטא מסרים דרך הגוף? רבי נתן מברסלב כותב ב'לקוטי הלכות': "וְזֶה בְּחִינַת אִסּוּר כְּתֹבֶת קַעֲקַע, כִּי הַכְּתָב הוּא בִּשְׁבִיל הָאֱמֶת וְלִדְחוֹת הַשֶּׁקֶר, הַיְנוּ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲשָׁשׁ שִׁנּוּי וְשֶׁקֶר, כּוֹתְבִין כְּתָב כְּדֵי שֶׁלֹּא יוּכַל הַשַּׁקְרָן לְשַׁנּוֹת עוֹד וְלוֹמַר שֶׁקֶר, אֲבָל בֶּאֱמֶת נֶגֶד הָרַמַּאי וְהַשַּׁקְרָן גַּם כְּתָב לֹא מוֹעִיל כַּנִּרְאֶה בַּחוּשׁ, כִּי הָרַמַּאי וְהַשַּׁקְרָן יָכוֹל לְהַחֲלִיף עֲשֶֹרֶת מוֹנִים אֲפִלּוּ נֶגֶד הַכְּתָב, כִּי טוֹעֵן טַעֲנַת שֶׁל שֶׁקֶר וְרַמָּאוּת וְאוֹמֵר שֶׁכָּךְ הָיָה כַּוָּנַת הַכּוֹתֵב. [...] וְעַל-כֵּן תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה נִתְּנָה בִּכְתָב וּבְעַל פֶּה, שֶׁהֵם בְּחִינַת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה, כִּי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב זֶה בְּחִינַת אֱמֶת, בְּחִינַת "כָּתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת'. אֲבָל אַף-עַל-פִּי-כֵן מִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב לְבַד אֵין יְכוֹלִין לֵידַע אֲמִתַּת הַתּוֹרָה, כִּי בְּהַתּוֹרָה אֵין מְבֹאָר שׁוּם דִּינֵי הַמִּצְוָה וְאֵין יוֹדְעִין אֵיךְ לְהַנִּיחַ תְּפִלִּין וְכוּ'. וּשְׁאָר דִּינֵי הַתּוֹרָה כִּי אִם עַל-יְדֵי תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁהִיא בְּחִינַת אֱמוּנָה, בִּבְחִינַת אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי. הַיְנוּ אֱמוּנַת חֲכָמִים. שֶׁאָנוּ צְרִיכִין לְהַאֲמִין בְּהַחֲכָמִים הָאֲמִתִּיִּים כְּפִי מַה שֶׁבֵּאֲרוּ לָנוּ כָּל דִּינֵי וְדַרְכֵי הַתּוֹרָה, כִּי עִקַּר אֲחִיזַת הָאֱמֶת הַמֻּטְעֶה שֶׁמִּשָּׁם כָּל הַשַּׁקְרָנִים שֶׁבָּעוֹלָם בִּבְחִינַת כָּל שֶׁקֶר שֶׁאֵין בּוֹ אֱמֶת בִּתְחִלָּתוֹ אֵינוֹ מִתְקַיֵּם וְכוּ'. עִקַּר אֲחִיזָתוֹ הוּא מִבְּחִינַת כְּתָב שֶׁהוּא בִּשְׁבִיל הָאֱמֶת שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְשַׁנּוֹת עוֹד מֵאַחַר שֶׁכְּבָר נִכְתַּב הַכֹּל בִּכְתָב, אֲבָל מִשָּׁם כָּל שִׁקְרֵיהֶם, כִּי מְשַׁנִּים כַּמָּה שִׁנּוּיִים וְאוֹמְרִים פֵּרוּשִׁים וּבֵאוּרִים בְּהַכְּתָב כִּרְצוֹנָם כְּפִי שִׁקְרֵיהֶם. וְעַל-כֵּן הָעַכּוּ"ם לוֹמְדִים רַק תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, כִּי מִשָּׁם נִשְׁתַּלְשֵׁל אֲחִיזַת שִׁקְרֵיהֶם, מֵאַחַר שֶׁמְּחַלְּקִים וּמַפְרִידִים תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב מִתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וְאֵינָם מַאֲמִינִים בְּחַכְמֵי הָאֱמֶת, שֶׁהֵם חַכְמֵי הַתַּלְמוּד שֶׁבֵּאֲרוּ לָנוּ בָּאֵר הֵיטֵב כָּל הַתּוֹרָה בָּאֱמֶת, עַל-כֵּן הֵם מְפָרְשִׁים הַתּוֹרָה כִּרְצוֹנָם וּמְגַלִּים פָּנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה כַּיָּדוּעַ. וְעַל-כֵּן בְּכָל עִסְקֵי מִשְׁפְּטֵיהֶם וְדִינֵיהֶם הֵם מַחֲמִירִין מְאֹד מְאֹד שֶׁיִּהְיֶה הַכֹּל בִּכְתָב דַּיְקָא. וְאֵין מְקַבְּלִין שׁוּם דִּבּוּר מִגָּדוֹל וְקָטָן לֹא מֵהַטּוֹעֵן וְלֹא מֵהַשּׁוֹפֵט כִּי אִם בִּכְתָב דַּיְקָא וְהַכֹּל בִּשְׁבִיל הָאֱמֶת כְּדֵי שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְשַׁנּוֹת עוֹד, אֲבָל זֶה הָאֱמֶת הוּא הַרְבֵּה מְאֹד יוֹתֵר מִדַּאי שֶׁמִּשָּׁם אֲחִיזַת הַשֶּׁקֶר. וְכַאֲשֶׁר רוֹאִין בַּחוּשׁ שֶׁאַחֲרֵי שֶׁמַּרְבִּין בַּכְּתָבִים וְכָל הַדִּבּוּרִים נִכְתָּבִים אַף-עַל-פִּי-כֵן הֵם מְלֵאִים שֶׁקֶר וּמַחֲלִיפִים עֲשֶֹרֶת מוֹנִים וּמְפָרְשִׁים הַכְּתָב כִּרְצוֹנָם וְכוּ', כַּיָּדוּעַ כָּל זֶה, כִּי עִקַּר הָאֱמֶת הוּא אֶחָד לֹא הַרְבֵּה כַּנַּ"ל, כִּי עִקַּר הַדָּבָר שֶׁיָּדִין הַדַּיָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וְכַנַּ"ל. וְהַדָּבָר מָסוּר לַלֵּב וּבוֹחֵן לִבּוֹת יוֹדֵעַ מִי כַּוָּנָתוֹ בָּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, אֲבָל עַל-יְדֵי רִבּוּי הַכְּתָבִים אִי אֶפְשָׁר לְבָרֵר הָאֱמֶת, אַדְּרַבָּא, מִשָּׁם אֲחִיזַת הַשֶּׁקֶר וְכַנַּ"ל: וְזֶה בְּחִינַת אִסּוּר כְּתֹבֶת קַעֲקַע, שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִים הָאֱמוֹרִיִּים לִכְתֹּב וּלְקַעֲקַע בִּבְשָֹרָם אוֹתִיּוֹת הַכְּתָב מֵעִנְיַן דַּרְכֵי אֱמוּנָתָם הַכּוֹזְבִיּוֹת. וְהַכֹּל בִּשְׁבִיל לְחַזֵּק הָאֱמֶת הַמֻּטְעֶה שֶׁלָּהֶם, לְהַרְאוֹת שֶׁהֵם דְּבֵקִים בֶּאֱמוּנָתָם כָּל כָּךְ עַד שֶׁחוֹקְקִים וּמְקַעְקְעִים בִּבְשָֹרָם בִּכְתָב מֵעִנְיַן אֱמוּנָתָם. וּבֶאֱמֶת זֶה עִקַּר הַשֶּׁקֶר וְהַכָּזָב שֶׁלָּהֶם, כִּי אֲחִיזָתָם בִּכְתָב דַּיְקָא, שֶׁהוּא בַּעֲשִֹיָּה כַּיָּדוּעַ, שֶׁשָּׁם אֲחִיזָתָם בְּיוֹתֵר כַּיָּדוּעַ, וְעַל כֵּן הֵם חוֹקְקִים הַכְּתָב בִּבְשָֹרָם, כִּי עִקַּר אֲחִיזַת הַשֶּׁקֶר הוּא בִּבְשַֹר הַגּוּף שֶׁשָּׁם אֲחִיזַת כָּל הַתַּאֲווֹת בְּחִינַת נָחָשׁ שֻׁלְטָנוּתֵיהּ עַל בִּשְֹרָא, נָחָשׁ הוּא עִקַּר הָרַמַּאי וְהַשַּׁקְרָן שֶׁמִּמֶּנּוּ כָּל הַשְּׁקָרִים וְהָרַמָּאוּת שֶׁבָּעוֹלָם בִּבְחִינַת וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם וְכוּ’, שֶׁהִטְעָה אֶת אָדָם וְחַוָּה וְכָל הַדּוֹרוֹת שֶׁאַחֲרָיו. וְעִקַּר שֻׁלְטָנוּתֵיהּ עַל בִּשְֹרָא, הַיְנוּ עַל בְּשַֹר הַגּוּף שֶׁשָּׁם כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁמַּטְעֶה אֶת הָאָדָם בְּכַמָּה רַמָּאוּת וּמְהַפֵּךְ הַשֶּׁקֶר לֶאֱמֶת וְהָאֱמֶת לְשֶׁקֶר. וְהַכֹּל מֵחֲמַת תַּאֲוַת הַגּוּף, שֶׁמֵּחֲמַת תַּאֲוַת הַגּוּף וַהֲבָלָיו נִתְהַפֵּךְ הָאֱמֶת אֶצְלוֹ עַד שֶׁאוֹמֵר שֶׁכָּךְ הָאֱמֶת, וְכַמְבֹאָר לְעֵיל מִזֶּה קְצָת. וְעַל כֵּן אָסְרָה לָנוּ הַתּוֹרָה כָּל זֶה, דְּהַיְנוּ אִסּוּר כְּתֹבֶת קַעֲקַע, כִּי אָסוּר לָנוּ לְהַכְנִיס אוֹתִיּוֹת הַכְּתָב לְחָקְקָם וּלְקַעְקְעָם עַל בְּשַֹר הַגּוּף, כִּי מִשָּׁם עִקַּר אֲחִיזַת הַשֶּׁקֶר שֶׁנֶּאֱחָז מֵרִבּוּי הָאֱמֶת יוֹתֵר מִדַּאי כַּנַּ”ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַכְּתָב שֶׁרוֹצִים לַחֲקֹק הָאֱמֶת בִּכְתָב וּלְחָקְקוֹ עַל בְּשַֹר הַגּוּף כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָאֱמֶת חָקוּק בּוֹ, וְהַכֹּל שֶׁקֶר וְכָזָב, כִּי אַדְּרַבָּא, מִשָּׁם עִקַּר אֲחִיזַת הַשֶּׁקֶר כַּנַּ”ל. כִּי עִקַּר הָאֱמֶת צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִכְתָּב וְנֶחֱקָק בַּלֵּב בָּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, בִּבְחִינַת כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ וְכוּ', אֲבָל לֹא לְחָקְקוֹ עַל בְּשַֹר הַגּוּף בְּגַשְׁמִיּוּת, כִּי זֶה בְּחִינַת רִבּוּי הָאֱמֶת יוֹתֵר מִדַּאי, שֶׁזֶּה עִקַּר הַשֶּׁקֶר כַּנַּ”ל" (יורה דעה הלכות ריבית, נ-נא). רבי נתן מבאר ששילוב של הכתב (קעקוע) והגוף, הינו שילוב בעייתי מפני שכפי שהתורה שבכתב אינה יכולה להביא לאמת, ולשם כך נדרשת התורה שבעל פה שתבאר את כוונתה. כך גם כתב על הגוף משלב את האמת המתבטאת בכתב, עם הגוף שהוא מקור התאוות ומשום כך הוא משכן השקר. הדרך הנכונה לדבריו היא להשכין את האמת בלב, ואילו חיזוק וריבוי האמת על ידי הכתב והגוף יוצרת דווקא שקר. יתכן להסביר על פי דבריו את דברי רבי חיים בן עטר, ולהבין כי הפגיעה בפנימיות הנפש על ידי קעקוע הגוף, נוצרת מחמת ריבוי האמת שלא במקומה, ובכך מתמעט כוח האמונה והלב, דהיינו; פנימיות האדם. רבי נתן בדבריו מבטא את עוצמתו המפתה של הקעקוע המוחצן והמתקיים, וטוען כי זהו כוח אומות העולם המחשיבות את הכתב ורואות בו כלי ביטוי לאמת המוחלטת, בעוד שלמעשה דווקא העצמת והחצנת המסר על ידי הכתב מחלישה את האמת, היות והיא מבטלת את הפנימיות (תורה שבעל פה ונפש האדם). ניתן להמשיל זאת לדברי רמח"ל ב'מסילת ישרים' על הגאווה: "כי תראה שאין הגאווה מצויה יותר אלא במי שסכל יותר ורבותינו ז"ל אמרו סימן לגסות הרוח עניות של תורה וכן אמרו סימן דלא ידע כלום שבוחי, ואמרו עוד: איסתרא בלגינא קיש קיש קריא, עוד אמרו: שאלו לאילני סרק מפני מה קולכם נשמע? אמרו, הלואי יהיה קולנו נשמע ונזכר. וכבר ראינו שמשה, שהוא מובחר שבכל האדם, היה עניו מכל האדם" (פרק כג). רמח"ל יוצר על פי דברי חז"ל; מתאם חיובי בין סכלות לבין קולניות והחצנה, ובין ענווה וחכמה, וכך גם מבאר רבי נתן כי הכתב החקוק שכביכול מסוגל ונועד למנוע שינוי וזיוף, אינו מכיל את האמת שמשכנה בלב המפרש את הכתב כרצונו, ומשום כך כשם שהאמת מושגת רק על ידי התורה שבעל פה המדריכה את הלב בפרשנות הנכונה של התורה שבכתב, הוא הדין לכתובת קעקע המתיימרת לחקוק בצורה קבועה את כתב האמת על הגוף אך למעשה מחטיאה בכך את מטרתה מפני שלא ניתן להגיע לאמת דרך הגוף. הפרדוקס שיש בין הכתב לבין הגוף גורם לכך ש'ריבוי' האמת מביא למעשה ל'עיקר השקר'. "העור הוא האיבר הגדול ביותר בגוף והוא מחובר למערכת העצבים. הוא מתפקד כשומר-הסף של גבולות הגוף וההבחנה בין פנים לבין חוץ. לעור תפקיד של קליטה והפנמה, כמו גם שידור ופליטה. תחושת הזהות הראשונית של האדם מתגבשת על ידי תודעת 'אני-עור' - מעטפת פסיכולוגית, שדרכה אנו חווים את העולם. בהקשר זה יצירת קעקוע על העור היא חוויה חושית בעלת עוצמה. אומר אנז'יה: "בבואי להפנות את תשומת הלב אל העור כנתון ראשיתי, אורגני ומדומה כאחד, מערך-הגנה של הפרט ובו בזמן כלי ומרחב חליפין ראשון עם הזולת" (קעקועים/ייצוגי קעקוע באמנות העכשווית. 2013). ציטוט זה שופך אור על מהות הקעקוע המגלם את הצגת האמת בעזרת העור, המהווה קו גבול בין הפנים לבין החוץ, ומשום כך - אומר רבי נתן - כתובת הקעקע עומדת בסתירה לאידאל המגולם בדברי הפסוק: "כתבם על לוח לבך" (משלי ג, ג). נקודה נוספת שיש לשים אליה לב בפירושו של בעל 'אור החיים', תתבאר על פי דברי רבי חיים ויטאל בספרו 'שערי קדושה', העוסקים בהשפעה שיש למעשי האדם על אברי גופו: "והנה נפש הטהורה שהיא הפרי כלולה מתרי"ג אברים וגידים, מתלבשת תוך תרי"ג אברים וגידין של נפש הטמאה הנקראת קליפת הפרי, ושתיהן יחד מתלבשות בתרי"ג אברים וגידים של הגוף, ונמצאו איברי נפש הטהורה תוך איברי נפש הרעה, ואברי נפש הרעה תוך איברי הגוף [...] וכל אבר מן רמ"ח איברים ניזון ממצווה פרטית המתייחסת לאותו אבר וכאשר יחסר לאדם קיום איזו מצוה, גם האבר הפרטי המתייחס למצווה יחסר ממנו מזונו הנמשך לו מארבע אותיות ההוי"ה [...] וכמו כן מהם נמשכים ארבעה שרשי יסודות נפשו הקדושה כנזכר לעיל, ונמצא שהאבר ההוא מת לגמרי. ובהסתלק הקדושה ממנו אז יתלבש בו רוח הטומאה [...] וזהו ענין הרשעים בחייהם קרויים מתים, כי נסתלק מהם נפש הקדושה מאלהים חיים ושרוי עליו המוות הנקרא אבי אבות הטומאה, וכמו כן כאשר יקיים האדם שס"ה מצות לא תעשה בהמנעו מלעשותם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: ישב אדם ולא עבר עברה נותנים לו שכר כעושה מצוה, יש כוח אל המזון הרוחני הנזכר בקיימו מצות עשה להמשך דרך צינורות שהם שס"ה גידים של הנפש להחיות הרמ"ח איברים שלה, וכאשר יעבור על איזה עבירה מהם אז יסתם הצינור הפרטי ההוא המתייחס אל אותה העבירה על ידי הזוהמא של מזון הקליפה הנדבקת שם וכשיבש הצינור גם כן מתייבש האבר ההוא, אף על פי שלא יוסר לגמרי כעניין מי שיחסר ממנו איזה מצות עשה, אמנם יפול בו מום. ולכן צריך האדם לחפש בכל כוחו לקיים כל תרי"ג מצות, וכאשר יקיים איזה מצות עשה יכוין להסיר מהאבר הפרטי של נפשו המתייחס אל המצווה ההיא זוהמת הקליפה ההיא, ואזי תחול עליו אבר המצווה הקדושה ההיא אחר הסתלק הזוהמא, בסוד: ותהי עונותם על עצמותם, כי כשזה קם זה נופל. וכמו כן כאשר תבוא לידו איזו עבירה, ימנע מלעשותה ויכוון שעל ידי כן יסלק הזוהמא אשר בגיד הפרטי של הנפש המתייחס לאותה עבירה ואז יוכל להמשך שפע הרוחני הנמשך דרך הצינור הרוחני, ועל ידי כן נעשית נפשו כסא ומרכבה אל קדושתו יתברך וזהו סוד האבות הן הן המרכבה". דברי רבי חיים ויטאל מתארים מתאם בו הרוחניות משפיעה על הגשמיות, זאת אומרת שמעשיו הטובים של האדם והימנעותו מעבירות וחטאים, משפיעות על חיות ושלמות אברי גופו הפיזיים. לעומת זאת דברי רבי חיים בן עטר שצוטטו לעיל, מצביעים על מתאם הפוך ומחודש לכאורה, בו קעקוע הגוף משפיע על פנימיות נפשו של האדם. אם כי אין לי עסק בנסתרות, יתכן אולי שניתן לתת מעט טעם בדברי רבי חיים הללו, על פי מה שצוטט מדברי רבי נתן מברסלב, המבאר את הפן השלילי של הקעקוע, המציג את האמת החיצונית על הגוף, ובכך ממעיט ומבטל את כוחם של האמונה והלב כמקור האמת. דברים אלו מלמדים על ההשפעה ההדדית שיש בחיבור האנושי של: גוף-נפש, בכך שמחד גיסא חיותם ושלמותם של אברי האדם הפיזיים תלויה ברוחניותו, כפי שכותב רבי חיים ויטאל, ומאידך גיסא קעקוע הגוף כדברי רבי חיים בן עטר משפיע על "פנימיות האדם". השפעה זו עשויה להיות קשורה (לפי דרכו של רבי נתן) לכך שהקעקוע ממקם את הגוף ככלי ביטוי לאמת, בעוד שזהו תפקידה של הנפש הפנימית והאמונה, ולא של הגוף החושי והמוחצן, שהוא משכן השקר. החלפת תפקידים זו הינה בעייתית במיוחד, מפני שהיא יוצרת אשליה של חוזק וריבוי-האמת מתוך המוחלטות והנראות שלה, כדוגמת כוחו של הכתב לעומת דברים שבעל פה. אך אליבא דאמת היא רק מחלישה את האמת, בכך שהיא מבטאת תולה אותה באלמנט חיצוני שאיננו מבוסס על אמונה פנימית. ציטטתי בעבר את דברי ה'חזון-איש' ב'אמונה ובטחון' המתאר כדברי רמח"ל את ההבנה שהחצנה הנראית במבט ראשון ככלי ביטוי עוצמתי ומלא בטחון, מעידה לפעמים על זיוף וחוסר אמת, בעוד שפנימיות וצניעות העשויות להצטייר כחלשות ואינן בטוחות בעצמן, הן למעשה משכנה של האמת: "ואכן מדת הבטחון קנין הלב, ומטבע הבוטח באמת בהצנע לכת, ולא ישמע ממנו כי הוא מן הבוטחים. וגם בלבו הוא נאנח על חסרון בטחונו ומיעוט שלמותו בזה. ורק למעשה תלוה עמו בטחון ועוצמה בו יתברך [...] ויתרון האור מן החושך, יתרון האמת מן השקר, ויתרון בטחון אמתי מבטחון מזויף" (עמ' יז). משל זה ממידת הבטחון מבאר היטב מדוע התורה שוללת בחומרה גדולה את כתובת הקעקע ואוסרת על עשייתה, מפני שכפי שראינו; מהות הקעקוע היא ייצוג אמת (כתב) על ידי החצנה (עור, גוף), בעוד שאמת צריכה להיות מיוצגת דווקא באופן פנימי ונפשי, היות ואמת ללא אמונה יכולה בקלות להשתבש כדברי רבי נתן. למדנו כי למרות שכתובת קעקע הינה איסור ספציפי, יש בה מסר עמוק העולה מפירושיהם של רבי חיים בן עטר ורבי נתן מברסלב, המלמד אותנו כי החיפוש אחר האמת אינו יכול להיות חיצוני אלא פנימי, ולכן גם ביטוייה של האמת צריך להיות פנימי, בעוד שביטוי חיצוני שכביכול מרבה אמת ומפרסם אותה בריש גלי, מחליש אותה בכך שהוא מתעלם ומבטל את הבסיס הפנימי שלה. מסר זה מעלה מחשבה ביקורתית על סגנון שהתפתח בקהילות שונות בזמננו אשר דואגות להחצין בעזרת כיתובים על הביגוד, וכיוצא בזה; סיסמאות דתיות למיניהן, אך הלקח העולה מפרשת כתובת קעקע מלמד אותנו כי ישנה בעייתיות עם כתיבת האמת על הגוף, שהם למעשה תרתי דסתרי, ולעומת זאת הדרך הנכונה לכתיבת האמת, היא כתיבתה על לוח הלב, שהיא גם ההוכחה על יציבותה של אותה אמת, שאינה זקוקה ל"קיש קיש קריא" המאפיין את עצי הסרק.