איך רוכשים אמון? ואיך ממשיכים להזין אותו תוך כדי החיים? ואיך כל זה קשור לחבילת ביסקויטים לא טעימה במיוחד?
היום הלכתי עם הבן הקטן שלי עמית לקבל את הזריקה של גיל שנתיים.
לכאורה מפגש שהתחיל נעים, האחות שאלה מספר שאלות, הקטן עשה לה עיניים והמשיך לשחק בטרקטור שבצד.
האחות הלכה להכין את החיסון וכשחזרה, ביקשה ממני להחזיק אותו עליי.
לאחר שניגבה בעדינות עם צמר גפן קריר את רגלו (מה שגרם מצידו לצחקוקים וסקרנות), הכריזה שהגיעה הרגע והחדירה את המחט. בשלב הזה ראיתי את עמית, כבהילוך אטי, עובר מספר מצבי צבירה:
בשלב הראשוני הוא חדל לחייך וקפא במבט מופתע ומבועט. במה שנראה כמו שנייה אחרי (או נצח) הוא פרץ בצרחה שלא הייתה מביישת אף סירנה ומאית שנייה אחרי כבר בכה בקולי קולות. הבכי הזה היה בכי שהיה בו הכול: בהלה, הפתעה, כאב, כעס, תחושת בגידה, אכזבה ובעיקר עלבון גדול..על כך שכל החדר המתוק הזה, הצעצועים המחייכים וקולה העדין של האחות הוא בגדר הכנה לא מוצלחת לדבר הנוראי האמתי.
עמית היה כנראה ממשיך לבכות עוד הרבה אילולא הציעה לו האחות לבחור ביסקוויט בשלל צורות מתוך קופסה אדומה.
עמית "עשה מהר" אחד ועוד אחד והבין שאי אפשר גם להתעמק בבחירת הביסקוויט המושלם והגדול ביותר, וגם לבכות בו זמנית, כך שבחר את החלופה הטעימה יותר.
מיד אחרי, כשבידיו 2 ביסקוויטים (ומבט מנצח) הוא נרגע, חזר לחייך ואפילו חזר לעשות עיניים לאחות. זה גרם לי לחשוב על המהירות שבה חזר בו האמון כלפיה וכמה עוצמה יש בביסקוויט קטן אחד ( או שניים) לפעוט קטן שזה עתה חייב נחמה.
זה גרם לי לחשוב עוד על מה גורם לנו לאבד אמון, ויותר מכך, מה מחזיר לנו אותו בחזרה. לכל אחד יש את ה"חור השחור" שלו, את אותו דבר שאם הוא "ממלא אותו", האמון בעצמו, באחרים, בחיים עצמם, חוזר להיות קצת יותר גבוה.
בחור אחד יחיה חיי "אקסטרים", יחווה שלל חוויות מלאות אדרנלין, יתאמן בספורט אתגרי, ימתח את קצה גבול היכולת בשביל להרגיש שהוא שובר את השיאים של עצמו ובכך האמון שלו ביכולותיו, בעצם היותו משמעותי, בייחודיות שלו יגדל.
בחורה אחרת תנהל קשרים זוגיים ותישאר בקשר זמן רב, על אף היותו פוגעני. היא תעדיף לוותר על רצונותיה, העקרונות שהיא חיה לפיהם ולעתים אף על שמחתה, על מנת לשמר את הקשר. דפוס המחשבה שלה לוחש לה ש"אם אני נמצאת בקשר, כל קשר, אוהבים אותי, אני מספיק ראויה". האמון שלה בעצמה הוא תלות בהיותה בקשר זוגי.
אם נתבונן פנימה, לכולנו יש את אותו "חור שחור" שמתמלא ב"אוויר לא אמתי", אם זה יצר התחרותיות, הישגיות יתר בעבודה, אוכל, סמים, אלכוהול, התנהגות מרצה, התנהגות כוחנית ועוד...כל אחד בוחר משהו בחייו שבעזרתו הוא "לוקח אוויר", מתחזק, מתנחם, מתעצם..
אנחנו מחזירים את האמון בעולם לכמה רגעים/שעות/ימים עד לגל הבא, וזה מספיק לבינתיים.
אבל... זה אוויר לא אמתי.
והוא לא באמת ממלא.
המקומות האלו באים לרמוז לנו בדיוק איך נראה הבור הזה בעצמינו, מזמינים אותנו לאזור אומץ ולהתבונן עליו מקרוב. הוא מסמן לנו לשאול שאלות אמתיות על מה פער אותו מלכתחילה ולמה אנו זקוקים באמת על מנת לסגור אותו, לפחות כמעט לגמרי. ושם לצאת עם הבנה חדשה.
אמון אמיתי הוא דבר נרכש, בעיקר בשנת החיים הראשונה של החיים(אריקסון).בשלב זה ההורים מייצגים את כל העולם עבור הילד, ואם צרכיו של מסופקים בצורה דיה, הוא רוכש אמון בעולם זה. אמון יוצר חוסן. ההבנה שאני מספיק לי. שאני ראוי. שיש לי מקום בעולם. לפעמים דרושים חיים שלמים של עבודה בשביל לחזק חוסן שכזה. אמון בעצמי מאפשר לי את השחרור לתת אמון באחרים ובכך בעולם. בשביל להאמין בעצמנו ממקום אמיתי אנחנו צריכים לשחרר אמונות תפלות והרגלים מעכבים, גם כאלו שנראה שמשרתים אותנו.
אז... מהו הביסקוויט שלכם?