רווקות בתל אביב

ירדתי מהסוס וקשרתי אותו בנחלת בנימין...השומר התעצבן עלי וצעק שאשאיר את הגלדיוס, או בקיצור את החרב הרומית שלי אצלו- לא הבנתי איך מפקירים ככה נשק אבל בחיי הייתי חייבת משקה!

המארחת אחזה לי בשריון במבוכה והושיבה אותי בשולחן. 
ממרחק נשמעים רעשי ברזל מוכרים וכשהכיסא ממול זז ישר הרגשתי משיכה ממגנטת, או יותר נכון את כל הברגים והצירים שלי חורקים חזק.

כל כך ניסיתי להסתיר את האדמומיות שהרמתי בטעות את הסקוטום, או בקיצור את המגן המגושם שלי שיסתיר את השריון, הקסדה וכפפות הברזל שמתחתיהן אני מיוזעת וגורמת לחלודה קשה מבפנים.

המלצרית הגישה לנו שני ג'ין וטוניק בלי קש, והתחלתי להרגיש חנוקה מחוסר ידע מה לעשות כך שאוטומטית היד שלי ניגשה לחגורת הבטן ושלפה משם את הפגיון... אבל לפני שנופפתי בכלי המזויין הוא תפס לי את היד והוריד לי אותה מתחת לשולחן במבוכה והראה לי שהוא מוריד את הקסדה.

שתינו בשקט את משקה השיכר, להפתעתי לא הרעילו לי את הכוס הפעם ולמזלי הוא שילם עלי במטבעות הנחושת המרהיבות שלו.
לבסוף החלטתי להרכיב אותו על הסוס שלי שבינתיים אכל את כל העצים שעל האי תנועה. כשהוא חיבק אותי התחלתי להרגיש שהסרעפת שלי מתפוצצת, וכשהרמתי את הפילום, או בקיצור את כידון הטלה הרומאי שלי -הוא שוב תפס את ידי.

הוא הדגים לי איך הוא מוריד את השריון שלו בעדינות, ופעלתי גם אני לעשות זאת מול העוברים והשבים. מיד לאחר מכן נשמתי בפעם הראשונה נשימה צחה כזו, כאילו שמתי על עצמי את הסטולה האהובה עלי ביותר...או בקיצור הגרסה הנשית לטוגה.

הוא עזר לי לרדת מהסוס התשוש שכמעט התעלף מהכובד שלנו באזור פרישמן, וביחד החזקנו ידיים וירדנו אל החול. עוד לפני שראינו את הים ישר חיפשתי לראות אם יש קטפולטה מסודרת על החוף, או בקיצור מתקן ירייה להתחבא מאחוריו, אבל היו רק ספסלים וכלים מוזרים עם גלגלים שחלפו במהירות הבזק.

הוא אמר שהוא מחפה עלי והוריד לי את מגני הברכיים והשוקיים ואחריהם את הנעליים הכבדות והמגושמות שלי.. שחררתי ונתתי בו אמון של בן ברית כך שגם אני חיפיתי עליו. ישבנו אל מול קולוסאום של כוכבים שחלקם נופלים, והוא התרברב בכך שהוא קשור לשושלת הקיסרים.

לא הפסקנו לדבר על תיאטרון, ספרות, אדריכלות, פיסול וכל התחביבים המגניבים האלה.. עד שפתאום שמעתי לראשונה את קצב פעימות ליבי שהסיחו את דעתי.

כשהחל אור הזריחה להופיע- ראינו מרחוק את הקורסוס פובליקוס! או בקיצור שליח דואר רכוב בכרכרה שהשאיר בידי האביר קלף עץ חרוט מבושם בבושם אישה.. הוא התמלא בחוסר השריון שלו כשהתרברב שהרבה פעמים הצליח להוריד את השריון לנלחמות כמוני.

לפתע הרגשתי חשופה, תמימה וכל כך הולכת לקרוא לכל האימפריה שלי לחסל את כל האימפריה התל אביבית הזאת...אבל לראשונה לאחר שנים רבות של שריטות, שברים וכאבים- עצרתי, עליתי על הסוס ודהרתי משם בלי לחשוב פעמיים... משאירה את השריון שלי מאחור עם תחושת ניצחון-
והפעם בלי מלחמה.