להיות עובדת סוציאלית

תהיתי לעצמי איך לסכם שלוש שנים של תואר כזה.
תואר שמהרגע שאת נכנסת בין דלתותיו מפקידים בידיך לבבות של אנשים ואת מפחדת כל-כך להפיל אותם לרצפה ולדרוך בטעות. תואר שמאכילים אותך בו כפות גדושות של סבל אנושי ומצפים ממך לבלוע ולהנהן מבלי להתלונן, בזמן שאת עוד צריכה לשלם על התחבורה שמסיעה אותך להאכלה היומית הזאת, לתעד אותה אח"כ בדו"חות של 12 עמוד כל שבוע ותוך כדי להתפרנס איכשהו בכבוד עד שיגיע הבעל העשיר שכולם מדברים עליו, כי איך תסתדרי בלעדיו?
תואר שהוא סמל סטטוס שלילי, שלכל אחד יש מה לומר עליו. את רואה בטוקבקים ובעיתונות שאומרים עליך שאת חוטפת ילדים, ואת יודעת שכל מה שרצית זה לעזור כי את באמת ובתמים אוהבת אנשים, וזה באמת ובתמים משגע שאף אחד לא רואה כמה אנחנו מנסים. תואר שהולך איתך הרבה מעבר לשעות הלימודים, שדוקר אותך בבטן, שמופיע לך בחלומות, שמרוקן לך את החשבון בנק.
ובפגישה האחרונה עם הנער האחרון, כשזלגה לו דמעה סוררת אחת שהוא כלכך ניסה להסתיר אל מול המתנה שהבאתי לו, וכל מה שהוא הצליח להגיד זה-אין לי מילים, תודה על הכל, הבנתי שזה פשוט לא משנה.
זכינו ללמוד משהו שבאמצעותו נגענו באנשים עמוק בפנים, מתחת למילים של ההורים שלא אכפת להם, מתחת לכישלונות, מתחת למגננות, מתחת לשנים של חוסר אמון. יותר מזה-זכינו להכיר אנשים מדהימים על בסיס יומיומי, מטופלים,עמיתים, חברים. ובשביל רגע אחד של דמעה אחת כל הטירוף, ההברזות, הלילות של למידה לעוד מבחן במדיניות רווחה חלק טז', ההצפה הרגשית, הביקורת הציבורית והתסכול שעולה כלכך הרבה פעמים, בשביל רגע אחד כזה אולי זה היה שווה את הכל. 
בהצלחה לכל האמיצים והאמיצות שלמדו איתי את התואר הפסיכי הזה.