הודו: תהיות ללא מענה

למה במדינה שמתעבת הומוסקסואליות כ"כ עד שהיא אסרה עליה בחוק, גברים בוגרים הולכים ומחזיקים ידיים כמו היו זוג בכיתה ח' בדייט השלישי שלהם בקניון חדרה?
למה הם מגיבים בשיוויון נפש מוחלט כשמשאית שלא יודעת לקחת סיבוב / עדר עיזים ששירותי הרווחה צריכים להוציא למקלט חירום / עגלה עם פסל של אל כלשהו / שוטרים שהחליטו להמציא מס רנדומלי חוסמים את הכביש לשעתיים, אבל בתור של חמש דקות לקופה הם יעקפו בכל דרך אפשרית כולל צניחה לראש התור ממסוק?
למה לכולם יש סנדלים נוראיים, מכנסיים שגדולים עליהם וחולצות ממחסן הקיבוץ בשנות השישים?
והאם שילוב האנרגיה הפוטנציאלית של כל ההודים ש-יושבים 18 שעות ביום על כיסאות פלסטיק בבהייה בשביל העפר שהם קוראים לו רחוב / נאספים במהירות שיא ובהתרגשות לא פרופורציונלית כדי לעמוד מאחורי נהג הריקשה כשאת מתמקחת איתו בלי לתרום כלום לשיחה מלבד נהמות אקראיות / משחקים קלפים ושותים צ'אי בזמן שהנשים שלהם סוחבות על הראש 10 טון חצץ ומטאטאות במקביל את חצר הכניסה שלהם עם 3 זרדים מסכנים שקשרו בחבל- היה מוביל למציאת תרופה לאבולה, פתרון משבר המזון העולמי והטסת ההודי הראשון לירח (שם הוא ודאי היה מקים גסטהאוס שהוא גם חנות ירקות ומספרה לגברים)? 

למי הפתרונים? לא לי, אני כבר בארץ.
להתראות הודו, תמיד אזכור אותך כמקום המטורף ביותר שהייתי מימיי...