מכירים את זה שאתם חולים בשפעת?

מכירים את זה שאתם חולים בשפעת? 
סביר להניח. חלקנו זכינו במערכת חיסונית טובה יותר מאחרים אבל כולנו לפעמים חולים, מושבתים למיטה, ומחכים שהזוועה תיגמר. 

מכירים את התחושה הזו שעובר עוד יום ועוד יום ואתם פשוט לא מרגישים יותר טוב? הרכות של המיטה מתחילה להכאיב לכם בגב, שום תנוחה לא מקלה על הכאב בשרירים או על העוויתות בבטן, שום אוכל לא עובר טוב בגרון המודלק והנפוח. זה היה כיף בהתחלה, יום חופש מהעבודה, מיטה, מזגן, השלמת שעות שינה. אבל עכשיו אחרי 5 ימים במיטה, זה כבר בלתי נסבל. 
הגוף משובלל וקפוץ וכעוס על שהוא נידון להיות בניוון הזה כלכך הרבה זמן. העיניים כבר לא מסוגלות לראות את האור המרצד של מסך המחשב כשהוא מקרין עוד פרק של סדרה אמריקאית בינונית. הראש כואב ממחסור באוויר צח ומעודף מחשבות. פתאום יש לכם הרבה יותר מדי זמן לחשוב. למה בעצם אף אחד מהמשרד לא כותב לי הודעה ושואל מה שלומי אחרי 5 ימים בבית? ואיזה אפס אני שפספסתי את ההופעה שחיכיתי לה חודשיים כי פשוט לא הצלחתי לקום מהמיטה? איך יכול להיות שאנשים מחוץ לחלון שלי חיים להם חיים חסרי דאגות, ואפילו לא מעריכים אפילו את העובדה שהם מצליחים לתפקד, לנשום רגיל מהאף, לדבר בלי להשתעל, ללכת בלי להתעייף? ולמה דווקא אני חולה כלכך הרבה זמן? כולם בד"כ מחלימים כלכך מהר משפעת... למה דווקא לי מסתבך ומסרב להשתפר? מה לעזאזל עשיתי לא נכון?

אתם נזכרים כמה נעים זה להיות עסוקים, להיות בשגרה, להרגיש שאתם עושים משהו עם עצמכם, שאתם תורמים משהו לחברה. אתם נזכרים כמה יותר מתוק לעבוד עד מאוחר ולחזור הביתה בתחושת סיפוק מאשר לשכב 24/7 במיטה ולהרגיש את הדקות והשעות מתבזבזות. 
אתם מבינים פתאום למה כל האנשים בעולם מעבירים את התודעה שלהם מדבר לדבר מבלי להשתהות ולו לרגע בריקנות: משימות בעבודה-מבט על הכביש-בהייה חסר תכלית בטלפון-ג'וינט לפני השינה-זפזופ מול תוכניות ריאליטי של אסי עזר ורותם סלע. 
וואלה, הבנתם עכשיו יותר מאי פעם. זה פשוט קשה כשיש כלכך הרבה זמן לחשוב, לבד, בלי לעשות כלום. זה פשוט קשה להישאר מאחור כשהחיים רצים להם מחוץ לחלון. 

אז נמאס לכם להתבוסס ברחמים עצמיים וטישיו משומש. נמאס לכם להרגיש שנדחקתם החוצה מהחיים הרגילים, שאתם כבר לא יודעים מה לעשות עם עצמכם ועם השעמום. נמאס לכם גם לשמוע מהבוס כל ערב "נו, מה קורה עם מחר? צריך אותך במשרד". אז אתם קמים בבוקר-החום עוד לא עבר, השיעול עוד עמוק וקשה וכל הגוף שלכם כואב. אבל הבוס צריך, המשרד צריך ובעיקר אתם צריכים לצאת מעצמכם. ומהמיטה. 
מכירים את זה שאתם בעבודה אבל חולים, ולא נעים לכם ללכת מוקדם הביתה? בעיקר אם זה כבר קרה שבוע שעבר? אתם מחזיקים את הראש שלא להירדם על המקלדת, מסתירים את כאבי הראש המפלחים בזמן ישיבת צוות, רצים לשירותים כל שעה ועל הדרך גם מנגבים את הדמעות וחולמים על הרגע הזה שתגיעו הביתה. המיטה פתאום נראית הדבר הכי מנחם בעולם; מצע רך של הכלה ומנוחה ללא מטלות, ללא משימות וללא הצורך לשבת בכיסא משרדי ולספור את השעות. 

אתם מגיעים הביתה ונופלים לחיק המיטה כאילו היא אהוב ישן, מלאים בכיסופים כאילו לא קיוויתם רק לפני 12 שעות להיפטר ממנה לכמה רגעים. חמש דקות של עונג מתחילות, ואז אתם נזכרים-שאתם עדיין חולים. שהמיטה עדיין מכאיבה מרוב ששכבתם פה והגוף עדיין מנוון. שאתם עדיין לבד בשבוע ימי מחלה שלא רואים לו סוף, חולקים את הכאב שלכם עם בינג' של פריינדס ואורז בלי כלום כי קשה מדי לבשל או לבחור סדרה שתאתגר לכם את המוח. אתם עדיין מרגישים מבודדים מהעולם שזורם ונע ונראה לפתע כאילו הוא מתפקד כלכך כלכך יפה. בבריאות שכזו. בקלילות. 

עכשיו תדמיינו את זה לאורך תקופת חיים שלמה. 
עכשיו תדמיינו ואולי תבינו מעט-איך זה לחיות עם מחלה שקופה.

אז אל תשכחו אותנו כשאנחנו במיטה בעוד יום של התקף. 
זה אולי נשמע כיף מהצד כשאתם במשרד וחולמים על הרגע שבו תשובו הביתה. אבל אנחנו פה במיטה, שעות וימים ארוכים, מתאמצים בכל דרך להמשיך להרגיש חלק משגרת החיים