סיפורה של סבתא

סבתי, רבקה (רז'ין) הילסברג, נולדה בורשה שבפולין ב1928, למשפחה יהודית מסורתית. היו לה 3 אחים גדולים ממנה, טולה, מרסל וישראל, ואח צעיר, שאול (שרלי). המשפחה הייתה דלת אמצעים, אך חמה ומלוכדת מאוד.  סבתי הייתה תמיד מלאת חיוניות, חום ואכפתיות. היא חלמה להיות בלרינה ואהבה לטייל ולבלות בחיק המשפחה.
כשהייתה בת 4, עברה משפחת הילסברג לבריסל שבבלגיה כדי לנסות ולשפר את מצבם הכלכלי.
כשהחלה המלחמה, התגייס אחיה, ישראל, לצבא השחרור הצרפתי כדי להילחם בגרמנים. עם פלישת הנאצים לבלגיה וההתדרדרות ביחס ליהודים, ברחה המשפחה לדרום צרפת, שם חיו מס' חודשים בקרב הצרפתים הנוצרים, אשר קיבלו אותם בברכה. סבתא זכרה את החודשים האלה בדרום צרפת היפהפייה והשלווה כטובים ביותר בתקופת המלחמה.
כשעלה משטר וישי לשלטון בצרפת, נלקחה המשפחה למחנה הריכוז "דראנסי", שם שהתה מס' חודשים. במחנה שרר רעב, חולי ותנאי חיים קשים, והמשפחה הצליחה בדרך לא דרך לברוח חזרה לבלגיה, שם האמינו כי המצב לא יהיה יותר גרוע מזה שנקלעו אליו בדרום צרפת, שם יש להם משפחה וקשרים, ובעיקר, שם אמה של סבתא קיוותה להתאחד מחדש עם בנה החייל.  

כך, למרות שהמצב בבריסל היה גרוע, החליטה המשפחה לחזור לבלגיה, בעיקר כדי לנסות ולאתר את ישראל. לאט לאט, החלו הנאצים לפורר את המשפחה ולהעלים בכל פעם בן משפחה אחר. תחילה נלקח מרסל, האח הגדול, למחנה עבודה ולא היה ידוע מה עלה בגורלו במשך כמה שנים. לאחר מכן נלקחה טולה, האחות הגדולה והיפהפיה שהתחתנה במהלך עם המלחמה, יחד עם בעלה. בדירה הקטנה בבריסל נשארו רז'ין, שרלי וההורים-פנינה ומשה, זאת אף שלמשה היה סרטיפיקט להגיע לארץ ישראל, אך לא היה מוכן לעשות זאת ללא משפחתו.
באחד הימים, שמעה המשפחה את הנאצים עולים במעלה המדרגות, ומתחילים להוציא יהודים בכוח מבתיהם כדי לשלחם למחנות. סבתא, שהייתה רק כבת 14, הובילה את כל המשפחה במהירות לעליית הגג בניסיון להסתתר. משלא מצאו שום פתח יציאה מהבניין, סבתא הובילה את כולם מאחורי עמוד תומך שעמד באמצע עליית הגג, ושם הארבעה התחבאו-פשוט עמדו מאחורי הקיר בנשימה עצורה, בעוד סבתא מכסה את פיו של שרלי הקטן כדי שלא יוציא הגה. הנאצים הגיעו לעליית הגג ועמדו ממש אל מול הקיר, בעוד המשפחה מבועתת במסתור מאחוריו. אז אמר אחד הגרמנים "אין פה יותר יהודים מטונפים", וויתר על החיפוש מאחורי הקיר-ארבעה צעדים שהפרידו אותם בין חיים למוות. בדרך למטה, לקח את השכנה היהודייה שהייתה בהיריון, לקול תחינותיה שוברות הלב. הזכרונות האלה, של השכנה האהובה המתחננת לחיות, ליוו את סבתא עוד הרבה שנים, וכמעט גרמו לאמא שלה לעזוב את המסתור מאחורי הקיר ולהצטרף לחברתה. לימים סבתא ביקרה בדירה בבריסל, שם צולמה בווידאו בדיוק ברגע בו עלתה לעליית הגג, בוכה בהתרגשות בעודה נשענת על הקיר התומך ואומרת "סגרתי מעגל".

המשפחה הוסיפה להסתתר בדירות שונות, בעוד סבתא, שהייתה נערה בלונדינית ונראתה ארית, נוסעת בחשמלית ללא טלאי צהוב כדי להבריח קמח ופחם למשפחתה, ומסביבה קציני אס.אס המשוטטים בכל פינה.

בשלב כלשהו החליטו ההורים שהדרך היחידה להציל את הילדים היא להחביא אותם אצל משפחות נוצריות. הם יצרו קשר עם המחתרת היהודית ועם אנדרה גלן, עובדת סוציאלית בלגית שעבדה איתם, ותיאמו את העברתם של רז'ין ושרלי למשפחות בלגיות תחת זהות בדויה. תפקידה של גלן היה ממש לקחת את הילדים מהוריהם אל המשפחה החדשה, ואופייה האנושי, העדין והאוהב התאים בדיוק למשימה הכלכך קשה הזו.
סבתא, שהייתה ונשארה רגישה ומלאת אהבה, הלכה עם גלן ונפרדה לשלום מאמה בלי לדעת לאן היא הולכת והאם תראה אותם אי פעם שוב. העובדה שמאביה כלל לא יצא לה להיפרד, וה"נטישה" של אמה החולה, שברו את ליבה עד סוף ימיה והותירו אותה עם משקעי אשמה וחרטה.
וככה השניים חיו תחת זהות בדויה לאורך המלחמה, כל אחד מהם במספר בתים שונים, כשהם חווים יחס אדיש עד מזניח מהמשפחות שהצילו אותם, מנותקים ממשפחתם ומזהותם. עם זאת, סבתא ביקרה את שרלי הקטן כמה פעמים בתקופה זו בניסיון לשמח אותו, ואף לקחה אותו פעם אחת לסרט, למרות המלחמה המשתוללת בחוץ.

השניים לא ראו שוב מעולם את ההורים שלהם, וסבתא הרגישה אשמה עד היום האחרון שהשאירה את הוריה מאחור. סבתא נשמה את השואה לאורך חייה, תמיד חשה אחריות כבדה על כל מה שלא הצליחה לעשות, תמיד נזכרה בכיסופים בדרך בה אחותה שרה, בריח של ארון הכלים לפסח בדירה בבריסל, בנופים של דרום צרפת ובחום והאהבה שנתנו לה הוריה. למרות זאת, נשארה תמיד מלאת שמחת חיים, חוש הומור, לב ענק, רגיש ומעניק, אהבה לאופנה ואמנות וחיבה יתרה לאוכל בלגי: צ'יפס, שרימפס, בירה וגופרה (ופל בלגי).

לימים נודע שמרסל והאב, משה, נרצחו באושוויץ באותו האופן אך בזמנים שונים לחלוטין- בידיו של המרצח הנאצי יוזף קרמר, אשר קיים ניסויים הבוחנים כמה זמן בני אדם יוכלו לשרוד ללא מזון. לאחים אף נודע שבדרך לאושוויץ, מס' מכרים ברחו מהקרון וניסו לשכנע את אביהם להצטרף ולהציל את עצמו. משה, שידע שאשתו חולה מכדי לקום ולברוח, סירב לעזוב אותה ולהציל את עצמו. יחד, משה ופנינה הגיעו לאושוויץ, הופרדו ונרצחו. טולה גם היא נרצחה באושוויץ, בעוד ישראל שרד את המלחמה, כולל נפילה בשבי הגרמני שלוש פעמים תמימות ומס' ניסיונות בריחה ממחנות השבויים.  

כשהייתה בת 17 בבריסל לאחר המלחמה, הכירה רז'ין את חיים ברנשטיין, חייל צבר יפה תואר ששיקר על גילו כדי להתגייס לבריגדה היהודית בצבא הבריטי, וכך התגייס בגיל 16. השניים התאהבו, ולאחר שחיים חזר לישראל, סבתא עלתה אחריו במטרה להינשא לו. ב-1948, באונייה בדרך לארץ, נודע לשורדים על הקמתה של מדינת ישראל, והם רקדו הורה כל הלילה. לאחר שעלתה ארצה התחתנו בחתונה מלאת שמחה, ונולדו להם שני ילדים-משה (אבא שלי) ופנינה-על שם ההורים של סבתא. הם חיו יחד שנים רבות, באהבה ענקית שכמו פיצתה קצת את סבתא על האובדן הכה גדול שחוותה.

שרלי, רז'ין וישראל חיו כל השנים בישראל, ונותרו בקשרים קרובים ביותר במשך כל חייהם.
סבתא נפטרה בין ראש השנה ליום כיפור ב-2014, מיתת נשיקה שלווה בביתה (שהוא גם הבית של משפחתי) בכרכור. שלוש שנים לאחר מכן, נולד לסבתא נין, בנה הבכור של אחותי, בלידת בית שהתקיימה באותו החדר בו נפטרה. ישראל נפטר כחודש אחריה, ושרלי–שאול נותר כדי לספר את סיפור המשפחה ולשמר את הקשר עם אנדרה גלן, שאף השתתפה בחתונה של הבן שלו. לשלושתם ילדים, נכדים ונינים רבים. 

כשהייתי באושוויץ בגיל 17, כתבתי מכתב לזכר משה ופנינה, והבאתי לסבתא אותו כשחזרתי, יחד עם קופסת עץ קטנה מפולין. הרגע ההוא הוא עד היום אחד המרגשים ביותר בחיי, וסבתא שמרה את המכתב והקופסא עד יום מותה, בשולחן האוכל בביתה.