המיטה היא מבצרי

המיטה היא מבצרי. היא עוגן ומבטח. היא פינת אוכל, היא מערכת בידור ביתית. היא שטיח מדיטציה, ספת הפסיכולוג, שולחן עבודה, פאב, חנות בגדים.

יש מערכת יחסים חדשה שאתה חייב לרקום עם עצמך כשאתה נידון לבלות כל כך הרבה זמן במחיצתך.  כבר אי אפשר לסלוד מהפגמים הקטנים האלה של גופך, מהחריקות בחילופים, מהכובד, המרקמים. אסור גם לפחד מהשקט, מחוסר מעש שנוגד את כל מה שהעולם המודרני והיצרני לימד אותנו לגבי תפקוד. יש חלל ריק, פעור, כמו תהום עמוקה, שיכול להתמלא בכל דבר שאכניס אליו.
זהו מאבק איתנים, לא פחות. לשבת בגוף דואב עם נפש חופשיה. לחוש את הרעננות הצעירה, לתת לכנפי ההבטחה הזעירות לרקד כמו פיות זוהרות, כשהרחם כבדה וחבוטה, מושכת אותי מטה כמו אלפי שקי מלט זועם. האדם החולה שבי מנהל קרב לחיים ולמוות עם המהות הצלולה שלי, זו שיכולה למצוא הומור בתוך סרט שואה ורוך בתוך האגרוף הקפוץ ביותר. החולה, משתרכת בפיג'מה מוכתמת ביין אדום וספגטי כוסמין, נעה בין אדישות זרה לבכי מר. היא מבקשת לשנוא את כל מה שהגוף שלה אי פעם עשה לה. כל מה שהוא הביא עליה. כל הסבל שהיא עודנה נועדה לסבול בגללו. היא חובטת באגרופים על הכרית ונעה ללא קתרזיס בין צדדים שונים של המיטה ונחמה-אין. המזרון והגוף כמו שני מגנטים, יוצרים שדה של ניגוד, של חוסר דיוק שאין בו פיתרון ואין נחת, ולו רגע אחד של נחת. החיים במרחב של 2.00X1.60 מועכים אותה. מקטינים אותה. משכיחים ממנה מה שהיא באמת.
אבל היא לא לבד במרחב המסמורטט של סדינים מוכתמים בשמן קיק ויין. המהות הצלולה שלי מכריחה אותה כל פעם מחדש להידבק לקיר בזמן שהיא תופסת את מלוא המרחב. נושמת. מקבלת עול מלכות. מתמרכזת באמצעות חוטים דקיקים ועדינים המחזיקים אותה מלקרוס, כמו רצועות גמישות של רחם. אהבה. ציוץ ציפורים מחוץ לחלון. ענני נוצה. מילים מלאות רוך. קולות פראיים, נוטפי תשוקה. העדינות של האור על העצים הערומים. חיים. עומקים ושחקים. היא לא מחסירה דבר. שולחת קוריה לכל אשנב וקפל במרחבי האינסוף ונאחזת בכל דבר שרק אפשר. היא לא מכה באגרופים בכריות. היא לא צועקת בלי סיבה. היא לא מתכחשת לעצמה,  על היופי שבה ועל הכאב הרך שהצטבר במחשכים.

מיטה אחת שהיא ממלכה וכלא, עוגן ומשקולת, בית ושדה קרב.
יש פה מקום לשתינו, אני אומרת בלי אוויר. יש פה מקום לשתינו.