איך זה מרגיש להיכנע

26 שנה הילכתי על הכדור הזה בתחושת שליטה יהירה כמעט. הכל היה באחריותי, ההצלחות והכשלונות, הטוב והרע. אם משהו לא עבד, הייתי צריכה פשוט לעבוד יותר קשה. גם כשכאב, כשצבט, כשדקר, ידעתי שאם רק אעשה כך או אחרת, אם רק אתאמץ מספיק, אלך למטפל הנכון או אגיד איזה מנטרה מספיק זמן-הכל יהיה בסדר. הכל תלוי בי. איזו מחשבה מופלאה ויהירה זו, שיש לי שליטה על הכל. כמה נחמה יש בזה, כמה אמת וכמה הבל. 

ואז הגיע האנדומטריוזיס. מחלה איומה. קשה לי לומר את זה בפה מלא, להודות בכמה שהמחלה הזו קשה. מרגיש לי שזה ינקז ממני את מעט הכוחות שעוד נותרו. אבל צריך להודות, ההתמודדות עם זה כמעט קשה מנשוא. זמן רב המשכתי להתנהל כאילו הכל כרגיל. אני בשליטה מוחלטת. אני לא צריכה עזרים חיצוניים כמו גלולות ברצף, ניתוחים או רופאים שאי אפשר לסמוך עליהם. אם אעשה מספיק, הכל יסתדר. 
לאט לאט התחלתי לשנות את החיים שלי מהיסוד. אני, שחייתי באופן כמעט אקסקלוסיבי על פסטה ברוטב עגבניות עם גבינת פטה, לחם, פיצה, שוקולד ובירה-הפסקתי גלוטן, חלב, סוכר, קפאין. התחלתי ללמוד לבשל, חקרתי כל פיסת מידע שיכלתי למצוא על תוספי תזונה וטיפולים. הלכתי לעשרות מטפלים, מכל תחום אפשרי. השגתי בדרך פלא רישיון לקנאביס רפואי, התחלתי לעשות יוגה ולשחות. הפחתתי מתח, עשיתי דיקור ועיסוי ונגעו בי מפה ומשם ורקחו לי מרקחות שונות ומשונות והתפללו עליי והתפללתי על עצמי. אבל יום אחרי יום, הכאב המשיך. העולם בגד בי. העולם צחק לי בפנים-אין לך שליטה על הדברים, את מבינה? את יכולה רק לעשות כמיטב יכולתך, וזה לא אומר. זה לא אומר שתחלימי. 

לקחתי את הדברים צעד אחד קדימה. כנראה לא עשיתי מספיק בשביל ההחלמה שלי. דרוש צעד יותר דרסטי. עזבתי את כל החיים שלי מאחוריי, עבודה, חברים, דירה ועברתי לצפון. שכרתי דירה קטנה בלב הפרדס והתמקדתי רק בעצמי. רוחניות, מדיטציות, מוזיקה, טיפולי גוף נפש, יוגה. עוד העמקה בתזונה, עוד צמחי מרפא ותוספים שכבר אין מקום לשים במדף. ויתרתי על הכל, על כל מה שהכרתי והחזיק אותי מעל המים. הייתי לבד באמצע שום מקום, בלי להכיר אף אחד, בלי לתכנן שום דבר, בלי עוגן להיאחז בו. בלי עבודה, בלי לימודים, בלי אנשים- פשוט חיה. 

כמה פלא יש במקום הזה. הזהויות נושרות ממך אחת אחרי השניה, אין להן שימוש שם כבר, אין איפה להשתמש בהן. מה נשאר ממך כשכל הטייטלים כבר לא רלוונטים? שם כבר לא הייתי הירושלמית, לא הייתי העובדת הסוציאלית, לא הייתי הזמרת, לא הייתי התרמילאית ההרפתקנית, לא הייתי הדתיה שקצת חילונית והחילונית שקצת דתיה. כשההגדרות שנאחזתי בהן בצורה כה אנושית כלכך הרבה שנים לא היו רלוונטיות יותר, לא היה לי ברירה אלא להתבונן בעצמי באמת. למצוא מה יש מתחת לכל הדברים האלה שמגדירים את מי שאני.

בזכות האנדו מצאתי שמתחת יש הרבה אמת. וטבע. ותשוקה. ומוזיקה. ואלוהים. והומור, וטוב גדול, ופחד גדול. ובעיקר יש יכולת להכיל את כל האין-זהות הזאת. יכולת ואומץ ומוכנות לתת לדברים לנשור ממני ולהשאיר אותי ערומה וחשופה מול העולם. זו חוויה שאני לא אשכח אף פעם, תקופה קסומה, עמוקה ויקרה מפז שתישאר בי לתמיד.

אבל היהירות הזו, זה לא נעלם. באמת ובתמים חשבתי שביום שאעזוב את המושב חזרה לירושלים, המחלה שלי תלך כלעומת שבאה. הנה עולם, למדתי את כל מה שהייתי צריכה ללמוד. עשיתי את המיטב, עשיתי כל מה שניתן לעשות. עכשיו, תן לי את התוצאה שבשבילה עמלתי כלכך קשה. לא יכול להיות שעשיתי את כל זה והמצב ימשיך להחמיר, עולם, זה לא יכול להיות. 
ואז חזרתי לירושלים ולמדתי באמת מה זה לאבד שליטה. כבר חודש שאני בקושי יכולה לזוז מרוב כאבים. הכאבים נלווים להתקפי חרדה נוראיים שהכאב לא יעבור אף פעם, לחרדה מכל התרופות שאני נאלצת לקחת, לחרדה מאיך הולכים להיראות החיים שלי. האם זה כל מה שיהיה? אין יותר ניצן העובדת הסוציאלית, הזמרת, התרמילאית, חיית המסיבות, הרוחנית? יש רק ניצן בכאבים ותרופות ובתי חולים ומיטה?

אני עוברת החודש את השיעור הכי קשה שעברתי. אין לי שליטה, פשוט אין לי שליטה על כלום. אני לא יכולה לתכנן אפילו שעה קדימה כי בכל רגע יגיע התקף כאב נוסף. אני לא יכולה לעשות את כל מה שאני אוהבת, לטוס, לנסוע לפסטיבל, אפילו לעשות טיול של יום בארץ. אני לא אומרת את זה ברחמים עצמיים, אלא בראייה צלולה של הדברים. איבדתי שליטה על הגוף שלי. הוא בוגד בי לכאורה, למרות כל מה שעשיתי, וזה כלכך קשה. 

אבל אולי אלוהים מסתכל עליי ואומר-זה השיעור שבאמת רציתי שתלמדי. אחרי כל מה שלקחת על עצמך לעשות, כל המאמץ וההעמקה, הפעילות הציבורית והאישית, ההחלטה להיות מין "חולה מעוררת השראה" שכזו, חולה שתבריא את עצמה לבד, הבדיקה של כל אפשרות טבעית וקונבנציונלית במחשבה שעם מספיק נבירה, משהו יצליח. או אולי עם מספיק מדיטציות. או מספיק ירקות ירוקים. הגיע הזמן שתלמדי אהובה, שלא הכל את יכולה לבד, ולא הכל הולך כפי שאת רוצה. 

אין לי יותר שליטה על כלום, חוץ מעל הרוח והנשמה והלב שלי. ואותם אני בוחרת להשאיר צלולים ככל האפשר, מוקירי תודה ככל האפשר ובעיקר-מקבלים. את המציאות כפי שהיא. מחורבנת, מנוטרלת, חסרת תקווה לפעמים. מפחידה. אבל כלכך הרבה מתנות מסתתרות בה. ואני מנסה לאסוף אותן, גם בגוף שבור ונפש עייפה. אחת אחת.