בסך הכל רוצים לראות את המשפחה

 ארבע ועדות ממלכתיות הוקמו על מנת לבדוק את העדויות של אלפי המשפחות שבאו לחפש את ילדיהן. פרשת הילדים החטופים של עולי מדינות המזרח והבלקן נוצרה על סמך אלפי עדויות שמעידות על חטיפה גורפת של ילדים קטנים ישירות מידיהם של הורים.

            כדאי לציין אם כך שיש לעדויות האלו תכונות משותפות. הורים מספרים כיצד הילדים נלקחו מהם זמן קצר לאחר העליה או לאחר הלידה בבתי חולים שונים ברחבי הארץ. כל העולים החדשים שבאו במסגרת אותה עליה, עברו בדיקה רפואית לפני כניסתם למעברות. ימים ספורים לאחר מכן הילדים נלקחו מהוריהם  בתירוץ של חשש לבריאותם. כך, לפי העדויות הקיימות, נלקחו כ40 תינוקות בבת אחת ממעברת עתלית והועברו לבית חולים, משם הם כבר לא חזרו. לסיכומו של דבר כל עדויות  מצביעות על קבלת הבשורה הנוראית מידי האחיות, הרופאים והעובדים סוציאליים.

            אז מה עם הועדות? שלושת הועדות הראשונות ספגו ביקורת קשה מאוד ולא הביאו שום תוצאה ממשית. לפי דיווחים של הוועדה הממלכתית האחרונה שסיימה את עבודתה בשנת 2001, נבדקו כ3000 תיקי אימוץ בין השנים 48'- 54', לעומת זאת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מדווחת רק על 1016 אימוצים אשר התרחשו באותם שנים. בכל אופן חומרי החקירה של הוועדה חסויים עד שנת 2066. במהלך השנים מאז הקמת המדינה פרשת הילדים החטופים עלתה מדי פעם בתחקירים ובכתבות רבים שהתווספו לנרטיב. המחקרים הרבים שנעשו בנושא באופן פרטי ובמסגרת אקדמית מראים כי אכן התרחשה חטיפה מוסדית מאורגנת ועד עכשיו מישהו מלמעלה אומר "ששש!".

מהעדות של גב' עליזה גולן, שהוריה עלו לארץ מדמשק בשנת 49' עם שישה ילדים, אך עזבו את המעברת בית ליד רק עם חמישה, עולים פרטים בלתי נתפסים:  

"אני הייתי גדולה, אז הם לקחו את התינוק שאין לו עדיין זיכרון מי ההורים שלו. הם באו ואמרו להורים שלי:"התנאים פה קשים. אנחנו ניקח את הקטנצ'יק ונטפל בו". בסדר בתנאים האלו, זה היה קיץ, סוף הקיץ, חודש אוגוסט. הם אמרו שיש סיכון לחלות בדיזנטריה או מחלות אחרות ולקחו אותו. הוא היה בסדר, כמו שאמא שלי סיפרה. הוא היה עם לחיים וורודות ושמנמן, כי היא הניקה אותו. הוריי באו למחרת לבקר ולראות מה עם הילד, אך נאמרו להם שהילד מת. הורים שלי היו דתיים, שניהם כבר לא בחיים. הם רצו להתאבל, לקבור. אבל  "לא", אמרו להם "אין גופה, אין קבר, אין כלום".

            לאחר שיחות רבות עם קורבנות הפרשה: אנשי האקדמיה, אנשי הצבא, קצינים-יוצאי יחידות נבחרות, שוטרים, עובדי המדינה, מצאתי את עצמי במציאות סוראליסטית. לא עולה על הדעת שאנשים האלו הופיעו בפניי הועדות, פנו לחברי כנסת, נקטו במניפולציות על מנת לעקוף את האלימות  הביורוקרטית של משרדים רבים, כל זה רק במטרה לקבל מידע כל שהי על קרובי משפחתם. בשום מקום הם לא קיבלו תשובה - ממסד שותק, חברה שותקת והזמן עובר. מדינות רבות ביצעו בעבר חטאים נוראים, לא רק ישראל, אבל מה שהופך את החברה למתוקנת אלו יכולת לקחת אחראיות, אומץ להתנצל בפני מי שצריך להתנצל ורצון להפיק לקחים מטעויות של העבר. ככל הנראה תדמית הפוליטיקאים עם שמות מצלצלים שווה יותר מאזרחים שבסה"כ רוצים לראות את המשפחה.

            שמות של גורמי הממסד השונים עולים בתקשורת מדי פעם בהקשר לפרשה. נוצרת תחושה שהנושא לא מספיק "חזק" בשביל לתפוס מקום בשיח הציבורי. מעבר לזה, כאשר גורמי הממסד עוסקים בשליחות נמרצת בקליטת העליה, בדגש על שירות הצבאי ומציאות העבודה, הם באופן לא מפתיע שוכחים להיזכר בפרשה שעשויה לעורר צמרמורת אצל כל בן אנוש. אפילו לא אחד מהגורמים: לא הסוכנות היהודית, לא משרד הקליטה ולא שום משרד אחר שדרך מסגרתו העולה נאלץ לעבור במהלך קליטתו.