שאריות של ריאליטי

בתאריך 31 מאי, 2015

הטלוויזיה יכולה להיות מכשיר נפלא אבל היא גם יכולה להיות מכשיר עינויים.

שאריות של ריאליטי

כן, אני יודעת שאני יפה. כל בחורה יפה שאומרת לכם שהיא לא מודעת לזה שהיא יפה- משקרת. זה מה שבחורות יפות עושות- משקרות. אבל סולחים להן. תמיד. כי זה מה שהעולם יודע לעשות עם בחורות יפות- לסלוח להן. כמעט על הכול.

אבל מה זה משנה, כי לעצמי אני לא סולחת. שנתיים מאז שהסתיימה "TLV- עושים את תל אביב", אני מסתובבת במעגלים ולא מוצאת את עצמי. כולם אמרו לי שאני אראה איך שהתוכנית הזו תקפיץ אותי אבל שום דבר לא באמת קרה. הקפיצה לא הגיעה. בעצם היא כן הגיעה, רק שזו הייתה קפיצת ראש לבריכה ריקה.

מייד כשהתוכנית הסתיימה עברתי לתל אביב שהייתה אמורה להיות העיר ש"עשיתי" אבל מהר מאוד הבנתי שמאזן הכוחות הוא שמי שעושה את מי, זה היא אותי. רוב הזמן הייתי בדירה שלי וחיכיתי שמשהו יקרה לי כמו שכולם הבטיחו אבל כלום לא קרה. נזכרתי שפעם מישהו סיפר לי על זוכה ריאליטי אחד שהמעבר בין עולם הזוהר של הריאליטי בו השתתף, לבין החיים האמיתיים והגילוי שהוא לא הולך להיות הכוכב שהוא חשב שיהיה, עלתה לו בפסיכיאטר צמוד וכדורים רבים. עכשיו, כשהרגשתי גם אני את החיכוך המכאיב בין הבאז של התוכנית בזמן שהיא משודרת לבין הנחיתה לחיים האמיתיים והריקים, יכולתי להבין שדבר כזה בקלות יכול לקרות. במובנים מסוימים הרגשתי גם אני כמו כוכב הריאליטי ההוא, רק שלי לא היה פסיכיאטר צמוד ואני בכלל שונאת כדורים.

הטלוויזיה יכולה להיות מכשיר נפלא אבל היא גם יכולה להיות מכשיר עינויים.

הכי נוראי זה הרגע הזה שאין לך ברירה ואת עולה לאוטובוס, רואה את המבטים הנוקבים של הנוסעים ומישהו ניגש אלייך ואומר לך ש"לא ציפיתי לראות אותך כאן", ואת מרגישה, בעצם את יודעת, שנכשלת. את החמצה באופן רשמי. הפכת ל"לשעבר" לפני שמשהו בכלל התחיל.

הדבר היחיד שהתוכנית כן הצליחה לעשות בשבילי זה שהוזמנתי להופיע בבר-מצוות ובת-מצוות של ילדים שמשום מה העריצו אותי וחשבו שאני מייצגת את עולם הזוהר. הם כמובן לא ידעו שהעולם שאני מייצגת הוא עולם רקוב ועייף.

אהבתי לעשות את הבת מצוות האלו, הן גרמו לי להרגיש חיה אבל היה בהן גם משהו מדכדך. כל פעם שהגעתי לאירוע ושרתי את השיר היחיד שלי- כלומר של להקת "הסיסטרס"- שהפך לקצת מוכר,הבטתי בילדים השמחים האלו שרקדו ממולי וכל הזמן כששרתי לא יכולתי להפסיק לחשוב על עצמי בגיל הזה, על איזה אומללה הייתי, כאילו כבר אז ידעתי שהחיים הולכים לנער אותי. הלוואי והייתי יכולה להיות שמחה כמו הילדים האלה. מה הבעיה איתי?

זה מצחיק. כולם חושבים שאני רעננית טיפוסית. זה הפוזה שהדביקו לי ב-"TLV- עושים את תל אביב" וזו הפוזה שנשארה איתי. אף פעם לא היה לי כוח להילחם על העניין כי מעולם לא הרגשתי שייכת לשום מקום. כל חיי היו מסע נדודים. נולדתי בעפולה ומשם עברתי ביחד עם הוריי לכל מיני יישובים, פעם לשנה פעם לשנתיים, עד שהגעתי לרעננה. אבל מעולם לא הייתי באמת רעננית, מעולם לא הרגשתי חלק מההווי של העיר האנגלו-סקסית הזו. בתוך תוכי תמיד הייתי הילדה הקטנה מעפולה, אבל מבחוץ הייתי מה שרצו שאהיה. בהתחלה הייתי מה שההורים שלי רצו שאהיה, אחר כך הייתי מה שהבנים של השכבה רצו שאהיה, או אפילו מה שהם חלמו שאהיה, ובסוף הייתי מה שהמפיקים רצו שאהיה. והמפיקים רצו רעננה, אז שידרתי רעננה. לא היה לי אומץ לספר שהזהות שלי היא בעצם של נערה מעפולה. כי נערה מעפולה זה קצת כמו הפיצוחים- משהו שאתה מנשנש בצד, לא המנה העיקרית. ורציתי להיות המנה העיקרית, אז הסכמתי להיות מה שרצו שאהיה.

חצי שנה אחרי שהתוכנית ירדה, כשהתחלתי להישכח וכבר לא ממש זיהו אותי ברחוב באו אליי אנשים ואמרו לי שאני צריכה לצאת עם מפורסם. שוב הם טענו ש"זה יקפיץ אותך" אבל אני כבר ידעתי שמהקפיצה הזו את נוחתת על הראש ולא הקשבתי להם. אין לי בעיה עם מפורסמים או לא מפורסמים, יש לי בעיה עם גברים באופן כללי. תמיד אני מתאהבת באנשים הלא נכונים בזמנים הלא נכונים. לא חושבת שהיה גבר שבאמת ראה אותי. נכון שלא הראיתי כלום ולא באמת נפתחתי אבל תמיד רציתי שיגיע מישהו שבכוח יקלף אותי משכבות הזיוף ויראה מי אני באמת. זה לא קרה. אני לא יודעת אם אני עדיין מחכה לגבר הזה או שהתייאשתי. עקרונית, מבחינת ההיגיון, אני יודעת שאני בת 23 וזה מוקדם מדי להתייאש, אבל מה לעשות שהגוף שלי מייצר ייאוש.אולי בגלל זה אני מסתבכת כל הזמן.

החלטתי שאני מדברת אמת מלאה בפוסט הזה, הבטחתי לעצמי שגם את הדברים שהכי קשה לי להוציא אני אוציא, אז בואו נמשיך. "את תהיי כוכבת", אמרו לי כל חיי ואני חשבתי שזה יהיה יחסית קל אבל אז, כשהגיעה שעת האפס, גיליתי שזה לא הולך לקרות בקלות.

אמרנו כנות מלאה, נכון? אז ככה: הכי היה לי קשה כשעברתי לעיר הגדולה וגיליתי שאני לא הבחורה הכי יפה. הלכתי לאודישנים וראיתי נשים שיצאו ונכנסו לחדרים והשאירו אחריהן את כל החדר עם הלשון בחוץ. יש מושג כזה "יחס הזהב" שמדבר על היחס הפרופורציונאלי המושלם שאמור להיות בין חלקי הפנים של מישהו. מי שיש לה את היחס הזה (היחס הוא 1:1.618- סימטריה מושלמת) זכתה ביופי מושלם. יותר מזה, על פי היחס הזה עושים את כל הריטושים בפוטושופ. אם רוצים ליפות מישהו במחשב פשוט מזיזים את האיברים שלו לפי היחס הזה. מעולם לא מדדתי את הפרצוף שלי והאמת היא שזה לא כזה מעניין אותי, כי היום אני יודעת על בשרי שיופי לא מבטיח לך שום דבר, בטח לא הצלחה. צריך שיהיה לך עוד משהו. ואני נמצאת בחיפוש מתמיד אחרי המשהו הזה.

אלוהים יודע כמה שאני לא סולחת לעצמי, על כל כך הרבה דברים. בעיקר אני לא סולחת לעצמי על שנים שלא הייתי אמיתית עם הסביבה, הייתי לא יותר מחיקוי זול. אבל אתמול החלטתי שזהו, הגיע הזמן לעצור ולשנות גישה, החלטתי שמעתה אני לא מתביישת במי שאני ומביטה לחיים בעיניים ובכנות מלאה. מקווה להמשיך עם זה ולהתחיל לסלוח לעצמי במהרה. אמן.

מאמרים נוספים...