אמונה מגונה

למה מאמינים שבשביל ליצור צריך להיות גם עצוב. למה מאמינים שבשביל להצליח חייב להיכשל. למה מאמינים שבשביל להיות ממש יפה חייב גם להיות רזה.

אני קצת מבולבלת מהעולם הזה.אני מאמינה לעולם שלי בקול וכך אני מבינה כמה רחוקים השאר.או בעצם, הם אולי חושבים בדיוק כמוני אם ישתחלו לרגע מחשבה במוחי. אני מרגישה שאני בתחנת רכבת שנוסעת ונוסעת- אם עומדים ממש על הקווים האוזניים צועקות מרעש נסבל בדרך ליעד הפחות מבולבל. זוהי תחנת ההגשמה. אז אני עולה בתחנה הקרובה וממשיכה במסע. חם לי שם לפעמים ממזג השינויים הרבים אבל אז, הוא מדליק לי מזגן של אוורור- אלה נקודות אור שמאירות לי תענוגות כשרות של רצף חיים מזכירות לי כי הדרך שבחרתי תניב סיפוק וחיוכים. משהו משוחרר ברמות של אין אפשרות ליצור בכזאת שמחה, הרי צריך שם רק דיכאון. האמונה מבוטלת- במציאות שלי, לא נגררת. לא נגררת כמו אבן מתגלגלת במורד של רוח חזקה מטלטלת. אמונות סרוגות בכבלים מיותרים שרק מעתיקים ומדביקים את עצמם ויוצרים שורשי אמונות בהמון עצי משפחה שמתרבים ויוצרים דורות של מציאות מזויפת.

מאמינים לה. כולכם. עובדים לפי השעון של האנשים המתוכננים שבטוחים כי יודעים הכל על החיים. קראו שני ספרי בריחה ונוזלים מגאווה מלאת אשליה שמתפשטת לעוד אחת דומה לראשונה ועוד יותר מאמינה לעצמה והנזילה- כבר מטביעה מיוהרה. האמונות מתחלפות לפי הטרנדים, כמו עיתונים. מחר בבוקר לא זוכרים מי נתן להם את זכות החיים.

הפכנו להיות נייר- כמה שיותר מספרים, כך אתה יותר יקר במסכים של אחרים. מגלגלים עוד שקר לסדינים, מצדיקים בהרגלים מגונים ומאמינים עדיין שאנחנו על הקווים. שכחנו מה זאת אהבה. הכל מתנהל מול מסך אחד טיפשי מעכב שלא זוכר איך זה לדבר. אז כשלא נעים לי אני שולחת הודעה, אף אחד לא חש בהבעה ואז אני שוכחת שאני בעצם בת אנוש ולא אותיות- העיניים לא משתייכות.

היינו אז הרבה פחות מסורבלים אם היינו עוצרים את התקדמות העולם ששואבת ומרחיקה את כולם. כל אחד תחת תא משל עצמו. אנשים מנוגדי דעות וחסרי יכולת להכיל את השני בעיקר שלא קיים רווח בסיום הארוחה בשקל תשעים. תאגידי ענק שאנו מוצצים להם כל ממתק, הם מוכרים לנו אושר בנייר ואנחנו מונעים על ידי אותו נייר הקסם שמעצים עצמו למפעל שולט בחיינו- ואנחנו העבדים שלהם. התרחקות אנושית למול טכנולוגיה מתקדמת. במה היית בוחרת?

בעבר היו נהרות של מים, הייתה אפשרות לשתות שם. בחינם. היום נשארו רק נהרות פסולת שנזרקה ממשאית שבדיוק תקעה סכין באיזה חי לעוד תאגיד מאכל מר -וזה לא נגמר. רצים לתחרות בכלים משומשים, חוטפים כאבים מחודשים ואז מבקיעים כדור למערכת האיזון ושוב מציגים לי סטארט אפ חדש לגיוון. אנחנו מאמינים להם, לכולם.רואים בטלוויזיה את שטות האופטית החדשה ואוכלים את התקשורת הניזונה מהניירות של האופטיות המתחלפות והגלגל מסתובב לשכבות של מרמה, ומה איתנו שואלים? אנחנו משאירים את הילדים לדור של מלחמה ואז גם נלחמים בשביל המילים של הסותרים. הסוף לא נראה באופק ואנחנו נראים משועבדים לחומרי החיים ואולי יש בכלל עולם שצופה באנו מהצד ואנו מספקים לו קומדיה ארוכה בהמשכים. רצים לתארים כי ככה אמרו הסבים של הסבים שהתחתנו עם דפוסים ישנים שמקבעים אותם היטב בדור העתיד- מיתוג זה קשר רציני. מוביל לזיווג חדש של השקפה עוברית שממשיכה את הדרך למציאות מזויפת. אנשים עוברים בפרצופים עם תמונות מעל הראש של דכדוכים, ממשיכים במסלולם המוכר- העיקר לעלות הכי גבוה בסולם.

יחסי אנוש כבר לא מתפקידם: "מה יש לך להציע?" ישר ולעניין.