הניצוץ האלוהי

זה עבד. לקח דקה, לקחו דקותיים אך הצילומים יצאו כל-כך חיים ועמוקים שהיה שווה כל רגע. לא ידעתי אז שאני מעלה בהם תדרים, לא ידעתי אז שאני מצליחה להעיר בהם, במצולם ובקבוצה, את הניצוץ האלוהי. מה שכן חשתי הוא שאני אוהבת אותם. את כולם, בכל מאודי. הבנתי שהקדשתי זמן, מחשבה, משאבים וכל מה שכרוך, שהתחייבתי מעבר למה שמקובל, שהצלחתי. הבנתי שהשקעתי נכון. הבנתי שאני יכולה לאהוב כל אדם גם אם זה רק לרגע. אני יכולה. הבנתי שאינני זקוקה לאורה של שמש או כל מניפולציה אחרת. הבנתי שאהבתי היא זו ששטפה שם. הייתי רק זקוקה לניצוץ, לסטרטר, להנעה ראשונית. מאז זה עובד כל הזמן. אינני מתפלאת שאת ההנעה הראשונית קיבלתי מילדים. מצחוקם של ילדים. מאורם של ילדים. כמה נכון וכמה מדויק.

התקדמתי מהר מאוד מרגע ההבנה, הידיעה. צילמתי גם הורים. עברתי בית בית, מסבירה להם שהם חייבים להצמיד ראש לראש כי הם אני מתכננת לשלב את התצלום שלהם בתוך לב קטן קטן. ישבתי מול הזוג, עיני נתונה במצלמה, ממתינה. מדברת אליהם ברוך, מדובבת אותם להיצמד, צוחקת עימם, מלטפת, עד שנשתחררו לכמה שניות ויכלתי לצלם תמונה שתשקף קירבה, אהבה.

בספר המחזור הראשון הזה, הייתי נתונה תחת הדרכה מאוד צמודה. ידעתי את כולו עוד לפני תחילתו.  הידע לפעול כפי שפעלתי, היכולת להגשימו והעדות שנשארה לתהליך היא מוחלטת.

לימים, החיים לקחו, חלק מהזוגות, מההורים, נפרדו, חלקם חוו חזרה לרגע למצב של אהבה, הילדים שינו אפם, יישרו שיניים, אך בין דפי הספר, טמון הניצוץ האלוהי, שמור מכל משמר, כל הפוטנציאל שיכול היה להיות באותו הרגע שבו צולם.

הניצוץ האלוהי. אנו חווים אותו כשאנו מתאהבים. יש אומרים שההתאהבות 'שקרנית', כי רואים הכל דרך משקפיים ורודים, חוטאים לאמת, חולמים, נמצאים בתוך פנטזיה. אינני מאמינה שכך. אני מאמינה שכשאנו מתאהבים, אנו רואים את כל האמת באדם שמולנו. את הניצוץ האלוהי שבו, שמעיר את הניצוץ האלוהי שבנו. אנו רואים את כל הפוטנציאל. אם האדם שמולנו מגשים את הפוטנציאל הזה – זו כבר שאלה אחרת.

בהתאהבות, ניתנת לנו ההזדמנות לחוות את הנצח, את האמת, את כל מה שיכול להיות, את כל שטמון בניצוץ האלוהי. התדרים שלנו רוטטים בגבהים נישאים, אין בנו תחושות של רכושנות או קנאה. מעין מקום שמעל לכל, נקי וטהור. לכן, בדיעבד, נראה לנו שחיינו בפנטזיה, כי זה באמת מקום פנטסטי לשהות בו. הוא אמיתי וקיים, אתם יודעים את זה. כשהתדרים יורדים מעט, אנחנו פוסקים לפעול על ה'אני הגבוה' שלנו. זה כל ההבדל.

בכולנו יש את הניצוץ. נולדנו עימו. בעצם, כל שאנו עושים מרגע לידתנו, הוא לחפש את הניצוץ הזה, להעיר ולהאיר אותו בתוכנו. באנו לאהבה ואנו תרים אחריה בכל רגע, בכל מקום. הניצוץ הזה טמון, ארוז בתוך קפסולה של כאב. כאב עולם. כאב אוניברסלי. כאב קולקטיבי. כמו גרעין של אטום שמוקף באלקטרונים שמסומנים 'כאב'. לעיתים, האלקטרונים הללו פועלים כגלים. גלים של כאב ששוטפים אותנו, מפעמים בנו ומוקרנים מתוכנו החוצה, פוגעים, תרתי משמע, באיזה חוף, חוזרים אלינו ונטמאים בנו שוב. לפעמים הגלים הללו גבוהים, כמו סערה בלב ים, שוצפים, מעלים קצף ונרגעים לפני הגעתם לחוף, לפעמים הים שקט ואין גלים.

על מנת שנוכל לזהות, לחוש ולהבחין בניצוץ האלוהי באדם העומד מולנו, עלינו לאהוב אותו, אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה נקיה, שנקראת בשפה גבוהה יותר – חמלה. לחמול את האדם, להרף עין אפילו, ונוכל לזהות את המקום ממנו נוכל להתחיל ולחזק בו את הניצוץ האלוהי. עלינו לעורר בו את אהבתו לעצמו דרך הערכת עצמו, דברים שדרכם הוא יכול להעלות את ערכו העצמי בעיניו. זוהי עבודה מן החוץ פנימה. קודם אנו מעריכים אותו, הוא מרגיש מוערך ועורך חשבון נפש במקום הזה. עקב כך, משהו משתנה אצלו בסקאלה שבה הוא מודד את עצמו.

ומדוע אני מספרת לכם כל זאת?

בשנים האחרונות, הגל החדש של ההוליסטיקה והעידן החדש, מטיפים לפרגן, לפרגן, לפרגן. זה נכון. כי כשאנחנו מתפעלים ממישהו, הוא מתרחב מולנו.  אנו מעלים בו תדרים, שמעלים בנו תדרים בחזרה, שמעלים בו תדרים וכן הלאה. אם אנחנו מבקרים ומוקיעים אותו, ברור שהוא מתכווץ ומכווץ אותנו יחד עימו.

אבל, לפרגן ככה סתם, לזרוק מילים באויר רק כדי לומר 'אני את שלי עשיתי', לומר דברים שאיננו מתכוונים בכלל אליהם – זה לא עושה את העבודה. סתם בזבוז זמן ואנרגיה. פשוט מעשה חסר תכלית.

זה עובד רק כשהחלטנו שאנחנו יכולים לאהוב אותו עכשיו, כל כולו, להתרחב ולעשות לו מקום, להכיל אותו. כשאנחנו מרגישים שהצלחנו להרגיש את זה, ולו להרף עין – אז לומר דברים יפים, אז לעודד, אז לפרגן.

כל דיבור 'מפרגן', שיוצא מפינו, לא מכוון באמת, הופך להיות בליל של עצות שתפלנה על אזניים שמזמן אינן קשובות. פירגון שאינו במקומו, כלומר, אינו נובע מתוך מקום של אהבה וחמלה שמצאנו בתוכנו – הופך למתן עצות וממשיך לדברי ביקורת. בקיצור – במקרה הטוב זה לא עושה כלום. במקרה הרע זה מכווץ את כולנו. אנחנו אפילו מרגישים תשושים לאחר מפגש כזה.

דרך נוספת, נכונה, להחמיא לאדם שמולנו, בעת שאין בנו הכוח או הרצון לחמול ולאהוב ולעשות עבודה עם עצמנו, היא הדרך בה בונים גשר אליו. דרך ממש פשוטה.

כל שעלינו לעשות זה למצוא באדם שמולנו משהו שאנחנו באמת אוהבים ומעריכים, ללא שום קשר לאדם עצמו. מתכונה פיזית כמו סתם חתיך או חתיכה, עיניים מביעות, אף שהיינו בעצמנו רוצים, עגיל מיוחד, טבעת יפה. משהו שאנחנו יכולים להתחבר אליו ללא מאמץ. מעטים האנשים שאנו פוגשים שלא ניתן למצוא בקלות משהו כזה אצלם, כולל אפילו הרכב שהם נוהגים בו.

ככה בונים גשר, עליו נוכל לעמוד ולצעוד לקראת אותו אדם בפגישה הבאה שלנו עימו. תתפלאו כמה הגשר הזה עמיד, יציב וחזק. פתאום נבחין שיש עוד דברים בו שאנחנו מתחברים אליהם ולאט לאט נוכל להכילו.

אמנם זה לא מעלה בנו תדרים כפי שאהבה וחמלה עושים אולם זה בהחלט עושה מצב רוח טוב.

תמיד להשתדל ולהתרכז בתכונות חיוביות, בדברים חיוביים. אין טעם לומר לו 'כמה אתה נראה טוב כשאתה שיכור', או משהו מעין זה. אין טעם להשתמש בציניות. צריך לזכור, שאחרי הכל, ציניות רק אומרת עלינו שאנחנו פגיעים עכשיו, וזה השריון שאנחנו עוטים, להגנה עצמית.

בהצלחה.