טעימה מהספר שלי

הזמן לא פעל לטובתי. איכשהו זה תמיד קרה, כאילו סחבתי איתי קארמה מגלגול קודם של מישהי שהייתה שעון שוויצרי, ובחיים האלה נגזר עליה להיות מאחרת כרונית. הבטתי במסך הטלפון הנייד, נחרדת לגלות מה השעה. דפקתי בכח על דלת המעלית, כי נראה שהלחצן לא עשה את עבודתו כראוי. קיללתי בייאוש. ואז עשיתי את הדבר שנראה לי הכי הגיוני באותו רגע. ירדתי שמונה קומות ברגל. על נעלי עקב בגובה שבעה סנטימטרים. נראה כי השפיות החליטה לנטוש אותי באופן זמני. ״לעזאזל״, צווחתי לחלל המהדהד של חדר המדרגות בבניין המשרדים בו עבדתי. תכננתי לברוח מהמשרד בשנייה שמחוגי השעון הצביעו על השעה אחת, אבל הקשר בין תכניות למציאות יכול להיות מתעתע. בפועל המשכתי לענות לטלפונים ולעשות מטלות שלכאורה לא יכולות לחכות למחר, כאילו הייתי וונדר וומן שמסוגלת להגיע ממתחם הבורסה ברמת גן לרמת החייל במהירות האור. צריך להמציא חוק נגד מוסר עבודה מופרז. למרות שגרת הכושר שלי ושיעורי הזומבה השבועיים, מצאתי את עצמי מתנשפת כמו מטורפת כשהגעתי לקומת הכניסה. האשמתי את הלחץ בו הייתי נתונה, את הבוס שלי שלא מפסיק להעמיס עליי עבודה ובערך את כל העולם ואשתו. אך יותר מכולם האשמתי את עצמי ואת חוסר היכולת שלי לעמוד ביעדים אותם הצבתי עבורי. הפעם היה מדובר במשהו קריטי. גורלי אפילו. הזדמנות שמי יודע אם תחזור. לא יכולתי להרשות לעצמי לפשל.