סיפורי סבא

סיפורי סבא

אנקדוטת חצי הכוס המלאה:

קופת חולים- זקן מבקש ממני למזוג לו כוס מים כי קשה לו לבד. אני מגיש לו את הכוס חצי מלאה כדי שלא יישפך והוא שותה אותה ביד רועדת. ליבי איתו. קצת אח"כ הוא חולף לידי באיטיות עם חצי כוס שתן לא סגורה בעליל. בינתיים אני כבר אחרי 10 כוסות מים ושני נסיונות כושלים לייצר דגימה מוצא את עצמי ברגשות מעורבים של פחד וקנאה. אמרתי לו שעכשיו תורו למזוג לי, הוא צחק. צחק מדי. הכוס נפלה על הרצפה משפריצה על כפכפי וכפות רגליי. הזקן נבוך מעט וביקש עוד כוס מים. לפחות הצחקתי אותו.

זה הזכיר לי את סבא שלי בן ה 94 .

סבא יוסף הוא גבר גבר, צלול בראשו, מצחיק וציני. סוּפר ציני. אין על סבא זפטה שלי. בצעירותו היה מתאגרף, ובגן הייתי מאיים על הילדים שהעיזו להתעסק איתי שהוא יבוא להרביץ להם. הוא אף פעם לא באמת בא, אבל זה היה כוח הרתעה יעיל.

המושג 'יחיד בדורו' נכון לגביו מילולית. כל בני המחזור שלו וגם כמה מחזורים מתחתיו כבר הלכו לעולמם, ורק הוא- איש מצחיק של המאה הקודמת שגדל בתקופה נטולת טכנולוגיה נותר פה כדי להדביק את הפער בצורה מפתיעה. כבר כמה שנים שיש לו מחשב והוא רוב היום גולש באינטרנט. כשגרתי בחו"ל היינו מדברים בסקייפ והוא היה מקצר בשיחה כי זה בטח עולה הרבה כסף לדבר עם יפן..

כיום הוא גר בבית גיל הזהב, אומר ש 'בסדר' שם, אבל לי נראה שהוא מסתיר ממני מידע.

נסעתי לבקר אותו. בד"כ אני מודיע לפני והוא מתכונן מראש, וכשאני מגיע הוא מחכה בחדר בדום מתוח. הפעם הפתעתי אותו. וגם הוא אותי.

הגעתי לבניין, התקשרתי לחדר, אין תשובה. יכול לקרות. התקשרתי לסלולרי. מצלצל. אצל זקנים הכל קורה בסלואו מואושן. אני מדמיין את סבא שומע צלצול. מתעלם. מבין שזה שלו. מחפש בכיס. אין. אולי בשני. יש. מוציא מהכיס. פותח לאיטו את המכשיר. מתלבט על איזה כפתור ללחוץ כדי לענות. הירוק. לא, האדום. לא, הירוק. לוחץ. אני שומע צליל ניתוק. כלומר, או שהוא התבלבל או שהוא סינן אותי באכזריות. ניסיתי שוב. אין תשובה. ללא ספק סינון. או שהוא נפל? איפה סבא שלי? הצילו!

 שמתי פעמי לחדרו ושאלתי את עצמי אם לא עדיף פשוט ללכת לשם. עליתי במעלית וכרגיל טעיתי בקומה. נפתחה הדלת. במבט ראשון היה נראה שהגעתי לבית הקפה של גיל הזהב. במבט שני ראיתי זקנה על כורסא מכוסה בהמון שמיכות, בוהה בכיוון כללי ולא זזה. גם רוב האחרים בחדר לא זזו, חלקם בהו בי כאילו חיכו לבואי וחלקם סובבו באיטיות את ראשם לכיווני. אני חושב שאחת אפילו חייכה אלי. שניים שיחקו שח שאולי הסביר למה הם לא זזים מהר, בעצם לא, זה דמקה. הובכתי קצת וניסיתי לסגור את הדלת של המעלית, אבל דווקא בקטעים האלה אתה לוחץ על הכפתור הלא נכון והדלת נשארת פתוחה לעוד כמה שניות של מבוכה שנראו לכולנו כנצח. באותו רגע הבנתי כמה סבא שלי, עם כל האיטיות שלו, זריז וקופצני לגילו. נראה שהם נהנו מהרגע הזה והבזיקה בי מחשבה שאיזה זקן צעיר ושובב עם רקע אלקטרוני חישמל את המעלית שתעצור שם כדי לספק להם קצת עניין. אח"כ סבא אמר לי שזו מעלית שבת ומה שראיתי זה 'בית הקפה של הגמורים', ככה הוא קורא להם. 'בקרוב אצלנו' הוא מוסיף בציניות.

הגעתי לקומה הנכונה, הלכתי במסדרון לכיוון החדר שלו והצצתי לכיוון מסך הפלזמה הענק שמודיע על הפעילויות היומויות: 5:00 יוגה. 6:30 א. בוקר. 7:30 'לייק אֶה וירג'ין'- קורס פייסבוק למתחילים. 9:00 'סופר לייק'- קורס פייסבוק למתקדמים. 10:00 הרצאה בנושא מין טנטרי (נשבע!) 12:00 א. צהריים ושנ"צ. 16:00 זומבה. 17:30 מסיבת סמבה וסבתא אל תוך הלילה. 19:00 א. ערב. 20:30 'פסוקו של יום'. 21:00~ 'פוקר עד הבוקר'- פעילות לציפורי הלילה. אחרי כל הפעילויות הרשומות לעיל אין לי מנוס מלדמיין סטריפ פוקר.

דפקתי בדלת. אין תשובה. הוא לא בחדר. מלחיץ. יכול להיות שסבא בזומבה? לא, אין מצב. למרות הקלילות היחסית שלו זומבה יכולה להרוג אותו. לאן הוא כבר יכול ללכת? הלכתי לשומר בקבלה. הוא לא יודע איפה סבא. חוצפה! בשביל מה משלמים לו אם לא לשמור על סבאים שלא ילכו לאיבוד? טעות קטנה ולקוח עלול למות! 'אולי הוא בחוץ, נושם קצת' אומר לי השומר. אני מבחין בזרזיף של ציניות בקולו ושולח לו מבט לא חברי השמור לערסים למחצה שעובדים בבתי אבות ומנסים להתחכם...

המשך יבוא...