אישה באמצע החיים

"פנים אל מול פנים/ אישה באמצע החיים/ הזמן סוגר עלינו/ מעגל של שינויים"; אלו הן מילות שירו הידוע של הזמר יהודה פוליקר , אשר מהן ניתן ללמוד אודות האישה המתבגרת בתקופה המודרנית. "גיל המעבר" הוא מושג שגור שנשמע לעתים קרובות על-מנת לאפיין את מכלול השינויים הפיסיולוגיים, ההורמונאליים והרגשיים החלים באישה בטווח של שנתיים עד עשר שנים, וממוקם אי שם בעשור החמישי על ציר החיים.

צירוף המילים "אמצע החיים" מתייחס אל התקופה בה מגיעה האישה לסיום תקופת הפוריות, שמתאפיינת בהפסקת הוסת, כתוצאה מהפרת האיזון ההורמונאלי; האסטרוגן, ההורמון האחראי לתפקודם התקין של איברי הפריון הנשיים, הולך ופוחת עד להיעלמות מוחלטת כמעט בתום תקופת הוסת. שינוי הורמונאלי זה מלווה בסימפטומים גופניים ונפשיים כאחד: גלי חום, גלי קור, הזעת יתר, דופק מואץ, אי סדירות בקצב הלב, עצבנות, מתח, תנודות במצב ברוח, כאבי ראש, כאבים בעצמות, כאבי שדיים והשמנה. כמו כן, השינויים ההורמונאליים גורמים להאצה בתהליך הזדקנות העור, ולמחלת האוסטאופורוזיס (חירור העצם). חשוב לדעת כי בתקופה זו ישנו סיכון של ממש לחלות בסרטן השד או בסרטן הרחם, במיוחד אצל נשים עם נטייה גנטית-תורשתית.

שלא כמו בימים עברו בהם נקרא "גיל הבלות", הרי שכיום ישנה מודעות הולכת וגוברת לעובדה שנשים רבות מגיעות לאביב של חייהן בגיל המעבר. הדימוי העצמי והביטחון הכלכלי שרכשו עד כה הביא לפריצת דרך בתפישת הנשים את עצמן קודם כל. זהו זמן בו האישה נוטה להתבונן רטרוספקטיבית אל חייה ולערוך חשבון נפש עצמי לגבי חלומותיה ורצונותיה (האם השיגה אותם). אולם בדרכה אל שלב זה, עליה קודם כל להתגבר על התסכול הכרוך באובדן הנעורים כפי שהם מגולמים בפוריות. רק לאחר שתכיר בסטאטוס החדש שלה, כאישה הסוגרת פרק אחד בחייה ופותחת פרק משמעותי אחר, תוכל להפיק את המיטב ממעמדה החדש.

על רקע זאת, אין להתעלם מהעובדה שבניגוד לנשים צעירות, הטרודות במלאכת גידול הילדים ובעבודות הבית, לאישה המתבגרת בתקופה המודרנית יש שפע זמן לעצמה; הילדים "פרחו מהקן", ועכשיו תורה "להבקיע" מקליפתה ולנצל את זמנה הפנוי על-מנת להתפתח מבחינה אישית (לטפח את זוגיותה ואת עצמה, לפנות זמן לחיי חברה). ישנן נשים רבות שהקדישו את כל חייהן למרדף אחר קריירה מצליחה, ועתה, מבקשות לפנות זמן להן ולמשפחתן. וכך, גם נשים וגם גברים בגיל הזה נהנים מהמרחב שנוצר בחייהם, אשר מאפשר להם להקדיש זמן לעצמם לפני הכל.

במאמר זה אצטט מדבריהן של שלוש נשים המצויות בעיצומה של תקופה זו בחייהן. הראשונה מביניהן היא רינה (שם בדוי). רינה היא אישה בת ארבעים ושבע, המעידה על עצמה כי היא בתקופת צמיחה בחייה:

"אחרי שהתחתנתי ונולדו לי שתי בנות, הרגשתי את האחריות הכבדה שנלווית לסטאטוס החדש שלי-'אימא'. התמסרתי כל-כולי לטיפול בבנות אפילו שהמשכתי לעבוד בגן ילדים. הייתי עסוקה כל היום בטיפול וטיפוח המשפחה...בשנים האחרונות עומדות לרשותי הרבה שעות פנויות, מה שלא היה קודם, והיום אני יכולה לצאת עם חברות לקפה, לקולנוע ולפטפט".

אישה נוספת, רבקה (שם בדוי), לקתה בסרטן השד בסוף שנות הארבעים לחייה. כאן מובאים דבריה על התמודדותה עם המחלה:

"זאת תאונת חיים. אירוע שאי אפשר לצפות לו, גם אם אימא שלי חלתה בזה. צריך להמשיך הלאה, זה משהו שקרה וצריך לעבור אותו. לאמץ את הקשה ולהתחשל ממנו. באיזשהו מקום אני אסירת-תודה למחלה בגלל שהיא גרמה לי לעשות שינויים של ממש בחיים. ולטובה. יצאתי לפנסיה מוקדמת ואני מנצלת כל רגע בחיים לדברים שאני אוהבת".

הדברים שנאמרו לעיל הם מסימני ההיכר של גיל זה. גיל של שינוי הן במישור הפיסיולוגי והן במישור הפסיכולוגי. ובנקודה זו, נחשפים פניהן של נשים אמיצות שבוחרות בחיים; חיים למען עצמן. גיל המעבר, על שלל התופעות או המחלות שהוא טומן בחובו, יכול לשמש כמתכון להעצמה אישית ולנסים של ממש, אם רק ניתן להם לקרות.