הקול בראש

פחד, גועל, כעס, שמחה, עצב. כולנו חווים רגשות אלו.
פיט דקטור, יוצר הסרט ''הקול בראש'' נושק לגבול הגאונות, ובעזרת סרט ילדים מונפש מצליח להגיע למכנה המשותף הגדול ביותר בין בני האדם- רגשות.

הסרט מעביר מסר פסיכולוגי עמוק המוסווה בצבעוניות משמחת, ובה נתמקד.
 התסריט מגולל את סיפורה של ריילי בת ה11 אשר בתחילת חייה, ממש ברגע הראשון שבו היא פוקחת את עיניה, נולד הרגש הראשון- שמחה. ככל שריילי גדלה, אל השמחה מצטרפת עצב, בחורה נמוכה, עורה בצבע כחול (blue באנגלית זה ביטוי לעצב), ופיה תמיד מעוקל כלפיי מטה. בין השמחה לעצב יש חיכוכים תמידיים; שמחה תמיד כועסת על עצב, ועצב תמיד מבטלת את עצמה מול שמחה בטענה שהיא לא מספיק חשובה. מהר מאוד הכעס, הגועל והפחד מצטרפים לחבורה. 5 יצורים אלו חיים במוחה של ריילי ושולטים עליה דרך ''מפקדת הרגשות''. הרגשות הללו אחראים על עיצוב זיכרונותיה ועל הערכים שעל פיהם ריילי גדלה.
אך מי הם הרגשות הללו? ובכן, הסרט מתבסס על הגישה הקוגניטבית-התפתחותית מעולם הפסיכולוגיה. גישה זו טוענת שבכל אחד מאיתנו שוכנים אותם רגשות יסוד, אך פועלים בעוצמה שונה. זהו אחד הגורמים המבדילים בין בני האדם.

כאן המקום לציין שהרגשות ממלאים תפקיד חשוב נוסף והוא עיבוד המידע הרב שמגיע למוח, וכמו כן ¹נמצא שפעולות אלה הם בעלי בסיס כימי ועצבי במוח. כאשר מידע מגיע אלינו מהסביבה, הרגשות מגיבים לאותה אינפורמציה חדשה. על פי התגובה הרגשית, המוח יחליט על חשיבות המידע ועל תגובה פיזית נצרכת. ישנם מצבים רבים שבהם הרגשות אינם מגיבות למידע החדש, ולכן המוח מחליט לא להעביר את המידע לתודעה. לא מאמינים? תפסיקו לקרוא דקה, ותקשיבו לכל הרעשים בחדר. תקתוק שעון קיר, אוושת הרוח, רעש המקרר או המזגן. זה היה שם כל הזמן, ואף הגיע למוח, אך זה לא עבר את הסינון של הרגשות מבחינת חשיבות. להבדיל, כאשר אדם מרגיש עקיצה בגוף, הרגש מגיב בצורת פחד ומפעיל שרשרת תגובות דרך מערכות הגוף השונות: המערכת הקרדיו-וסקולרית מתחילה להזרים יותר דם לאיזור הנשיכה כדי להילחם בפולש הזר, מערכת השרירים והשלד מגיבים על מנת להסיר את הייצור מהגוף, וכו'.
נחזור לניתוח הפסיכולוגי. בהמשך הסרט, באופן מפתיע, הוריה של ריילי מודיעים לה כי עוברים לגור בסאן פרנסיסקו. במקום חדש זה היא מתחילה לגלות את עוצמת הרגשות השליליים הנמצאים בתוכה. היא לא מצליחה להשתלב בכיתה החדשה, ומרגישה זרה ומנותקת. בסרט יש רמיזה על דיכאון המתחיל להתפתח אצל ריילי. עצב מתחילה להשתלט על מוחה והשמחה לא מצליחה לעצור אותה.
הנגיעה העדינה בנושא הדיכאון אצל ילדים מעלה את הטאבו על פני השטח. דיכאון בקרב ילדים, במשך תקופה ארוכה היה נחשב כלא אפשרי. זיגמונד פרויד, אשר פיתח את התפיסה הפסיכודינמית של דיכאון בקרב מבוגרים, האמין שילדים ומתבגרים הם בעלי אישיות לא מגובשת דיה ולכן לא יחוו דיכאון. ²כיום ידוע כי המחלה כן מתבטאת אצל ילדים, שניים עד שלושה אחוזים מהילדים בארץ ובחו"ל סובלים מדיכאון.

חוסר הידיעה על הפרעת דיכאון אצל ילדים מובילה לחוסר טיפול בהפרעה, דבר זה עלול להוביל להשלכות חמורות. הילד עלול לסבול ממחלת דיכאון שתחזור ותופיע בהתקפים לאורך כל שנות חייו. בנוסף אי הטיפול עלול להוביל לאובדנות. כל הסימנים אכן מופיעים בסרט. ריילי הקטנה לא יודעת איך להתמודד עם הרגש השלילי המכרסם בתוכה ומחליטה לברוח מביתה על מנת לחזור לעיר בה גדלה.
הסרט מנסה להעביר את תחושת העצב על גבול הדיכאון השוררת אצל הגיבורה הראשית ובאותו הזמן מצליח לעורר את הזיכרונות הרגשיים האישיים של הצופה.
אט אט ''מפקדת הרגשות'' במוחה מתחילה להיהרס, ריילי מפסיקה להרגיש כל רגש, נכנסת לאפתיה מוחלטת, אחד הסימפטומים של דיכאון. 5 היצורים חסרי אונים, לא יודעים איך לגרום לריילי להפסיק את מעשייה. באופן מפתיע היחידה אשר מצליחה לתקן את ''מפקדת הרגשות'' ולהחזיר את הרגש, היא עצב, השנואה בחבורה. עצב מצליחה לגרום לריילי להתחיל להרגיש. היא מוציאה אותה מהאפתיה, ומצליחה לגרום לה לחזור בה ולא לברוח ממשפחתה.
המסר העיקרי שהסרט מנסה להעביר לצופה הוא שהרגשות תלויים אחד בשני ולא היו יכולים להתקיים אחד בלי האחר. העצב הכרחי לקיומנו, למרות שאנו נוטים להתייחס אליו כ''רגש הרע''. ביטוי העצב מהווה תפקיד חשוב בהסתגלות למצבים חדשים ולא רצויים בחיינו. על ידי ביטוי העצב נוכל להתמודד עם הכאב, לקבל תמיכה מהסביבה ולהתחיל אט אט את תהליך הריפוי.