תודה ליוגה

בין חושך לאור

קמתי עם הזכרון הזה, הוא התמקם לי מאחורי העיניים, לוחץ וקיים ולא מרפה. הוא התעקש לספר את עצמו בזמן התנוחות, אלוהימה, כמה שכואב להימתח עד הקצוות. 
לא חייבים עד הקצוות, אני שומעת קול רך ועדין. אני מתלבטת אם להקשיב לו

אני כבר בת עשרים, וכבר עזבתי את בית ההורים ואני גרה, כמעט לבדי, בדירה שכורה. אני זוכרת רצפה מצוירת בירוק וחום, אני זוכרת את קרני השמש שמתעקשות להיכנס פנימה וליצור שלוליות זהב על הרצפה, הדוגמא החומה יכולה להפוך ללטאות שזזות לאט, כמו בריקוד מדיטטיבי
אם אתן לשמש הטובה להשאר
נראה לכם שאני נותנת?

אני זוכרת אותי, אותי אותי, מגיפה את התריסים באמצע כל היופי הזה
לך יופי, לך מפה
אתה לא מוזמן.
אני זוכרת תריסים מוגפים וחושך באמצע היום
אני זוכרת הכל.

עוד לא הכרתי את היוגה אז, למעשה לא ידעתי להקשיב לקולות רכים (לא חייבים עד הקצוות, תרפי נטלי, תרפי, תני לגוף לשקוע למטה בתנוחת הפרפר, אל תעשי כלום, כלום, רק תנשמי), לא ידעתי לדבר אל עצמי יפה, למעשה ידעתי ההיפך ידעתי רק ההיפך. 
או לשתוק.

אני זוכרת את הבוקר הזה, לא ישנתי בלילה, אני בת עשרים ובלילה אני עושה כל מיני דברים שלא מספרים להורים בטלפון, הם גם לא שואלים וזה עושה את הכל נסבל יותר, אטום וחשוך יותר, זה אפילו קל… כמו שבלול שלא מראה כמה המחושים שלו רגישים וארוכים ויפים, שלא מראה כמה הוא מתרגש מהדשא שמבריק בשמש.
עזבו אותי, תחשבו שאני סתם קונכיה ריקה
לכו מפה.

אני זוכרת את הרגע הזה מפני שזו פעם ראשונה שההכרה שיכול להיות אחרת התעקשה להכנס, גם השמש התעקשה, באותו בוקר, להיות זהובה ויפהפיה, והאוויר התעקש, משום מה, להיות צלול (הלו אוויר, אנחנו בתל אביב, אתה לא אמור להיות רע ואפור?) אני זוכרת את הפליאה שלי, את הנשימה שהפכה פתאום לרכה, את הקול, גם הוא רך, שאמר לי מבפנים, אפשר שיהיה אחרת נטלי, אפשר שהכל יהיה מואר ומלא יופי
באמת.

בלי לחשוב, פתחתי את התריסים לרווחה
האור היה עדין אלי, הוא לא התעלם ממני ולא העליב אותי, הוא אפילו שלח אצבע שקופה ודקה אל הפנים שלי וליטף אותי כאילו אני פצפונת הקטנה של אריך קסטנר והאור הוא החבר שלי אנטון, כאילו כל השובבות והפראות שלי מבורכים ואהובים
פצפונת האמיצה
שאף אחד לא יכול לשבור את נפשה
אפילו לא אמא שלה, שמתעלמת ממנה.
אולי אפילו חייכתי לעצמי באותו בוקר? יכול להיות שאני זוכרת גם את זה?

הלוואי והייתי יכולה לספר לכם שבעקבות הרגע הזה קרה נס, ולא הגפתי את התריסים ולא המשכתי במסעי העמוק למטה, לתוך החושך. הו לא, זה עדיין לא קרה, הייתי די בהתחלת הדרך שלי, וההכרה הזו שאפשר שיהיה אחרת מאוד הבהילה אותי
מאוד.

בטריקה סגרתי את התריסים, והתעלמתי מהגוף שקפץ מהרעש הרע. בטריקה גרמתי לחושך לחזור למלוך בעשר בבוקר, בזעף עישנתי את מה שעישנתי באותם ימים והאוויר חזר להיות סמיך ורע, והרגשתי שאני לא מפחדת, מה יש לפחד, הכל מוכר, אני יכולה לצלול.
זה כמעט נעים, ההכרות הזו עם החושך, זה כמעט נעים להתקפל לתוך עצמי שבע פעמים עד שאני הופכת לנקודה, עד שאני הופכת לבלתי נראית אפילו בעיני עצמי, זה כמעט נעים.

אני עדיין בתנוחת הפרפר, הראש מונח בעדינות על כפות הרגליים, הנשימה שלי רכה, גם האגן רך ושוקע לרצפה, אני נושמת. בעדינות אני מיישרת את הגב, חוליה אחרי חוליה. כמו שרשרת של פנינים, אני אומרת לעצמי את מה ששמעתי נזירים אומרים, כמו שרשרת של פנינים לבנות ומבריקות
אני יושבת בישיבה פשוטה
אני פשוטה.
התריסים פתוחים והחדר מלא אור, אני חושבת כמה ארוך היה המסע הזה עד לתריסים שאני פותחת בטבעיות כל בוקר ואני חושבת שאני לא יכולה לציין נקודת סוף למסע הזה, כי עדיין אם ממש ממש טוב לי, או אם אני ממש ממש אהובה יש בי קול אפל שרוצה להגיף את הכל תיכף ומיד ולהעלם פנימה
גם לקול הזה אני לומדת להקשיב
אני לא מגרשת שום דבר.
פצפונת, אני אומרת לילדה בת העשרים שהייתי, פצפונת, אין כמוך, את חכמה ואמיצה, אני גם אוהבת איך שאת צוחקת.
תקומי ותעשי את פעולות היום שלך
את לא לבד
תיכף יגיע אנטון.

לפני שאני קמה אני מצמידה את כפות הידיים לפני בית החזה בתפילה, אני מורידה את הראש בעדינות וקדה קידה פנימית
לעצמי
ליום החדש
ליוגה.

תודה ליוגה.