מדינת היהודים – סיפור בהמשכים חלק א'

נוסע לעיר הבירה מתיישב בכיכר ציון, רוח עזה נושבת בחוץ, השמים מכוסים לחלוטין בעננים שחורים. מתיישב על ספסל ומתבונן סביבך, כל האנשים רצים לכל הכיוונים ורק אתה יושב. לך אין לאן למהר, מסלולך כבר ידוע ואין לך צורך לחפש שום דבר, אין לך צורך לעשות שום דבר, רק לשבת ולחכות שייקחו אותך לשם, ישנו אותך ויהפכו אותך למשהו, הם גם יהפכו אותך למישהו כמו שכולם טוענים, הם יתרמו לך המון, יעזרו לך להכיר את עצמך, יבגרו אותך ויכניסו בך אחריות! משהו חיובי שאתה חייב שיהיה לך בגיל הזה, כן גיל 18 המופלג.

אתה יושב לך בכיכר וחושב, בשבילי זה לא מתאים אני רוצה להיות כמו כל האנשים האלה מסביבי. האנשים שרצים, מחפשים, טועים, מוצאים ולפעמים גם מאושרים. מה שבטוח, אתה לא מוכן להקפיא את החיים שלך בשבילם אולי גם לא בשבילך, אך כמו שפעלת עד היום הזה, הבחירה לא ממש בידיך. אתה חיי במדינה ש"גידלה" אותך ונתנה לך את כל מה שאתה צריך?! ועכשיו תורך לשרת אותה, למלא את חובתך.

מחשבתך נקטעת כשאיש זקן, בשנות השמונים לחייו, לבוש בבגדים ישנים, מריח כמו אוצר עתיק ונראה כמו אליהו הנביא, מתיישב על הספסל לידך. אתה מתחיל לבהות בו ואין לך שום ספק, אתם ממש דומים. גם הוא כבר הקפיא את חייו. הוא כבר לא ממהר לשום מקום, הוא רק רוצה שזה כבר יגמר ומבלה את ימיו האחרונים בתוך החברה שלנו, בבדידות, ישיבה והתבוננות על האנשים הרצים לכל עבר.

האיש המבוגר נזכר שלפני שנים כאשר היה בגיל שלך הוא היה מוכן לעשות הכל כדי להיות במצבך. כשהוא היה בגילך, הוא חלם על מדינה, מדינה שתהיה עבורו בית, בית מוגן שבו יוכל לחיות בשלווה, לגדל משפחה, להיות חקלאי ולטפח אדמה. זה כל מה שהאיש רצה, האיש על ספסל היה מוכן לעשות הכל, לתת הכל בלי לחשוב שהוא זכאי בשל כך לזכויות. כל שרצה היה בית קטן ומוגן למשפחתו ולו, לעמו ועבורו, זה בסך הכל מה שראה בחלומו. עכשיו הוא יושב לו בעירו, עיר הבירה ומבין שכנראה היה צריך להוסיף עוד כמה דברים לחלומו לפני שזה התגשם. עכשיו אחרי חמישים שנה הוא מבין שאולי הצעת אוגנדה היתה פתרון טוב יותר ושאולי כבר אז בהתחלה לא הינו צריכים להיות כל כך מתחשבים בשכננו החביבים, ושכנראה הרעיון להקמתה של מדינה היהודים בארץ ישראל, לא היה רעיון טוב כמו בחלומו, אלה רק אשליה של דור פגוע מלחמה. כי עכשיו, אחרי כמעט חמישים שנה המשפחה הגדולה שלו, לא מערכיה את כל הטוב והשפע שיש לה! לא מעריכה את מה שהוא בעצמו בנה עבורה, משפחתו בכלל לא חושבת כמוהו ולא מוכנה לעשות עבור עצמה וברור שלא עבורו, עד כדי כך שהם אפילו בקושי באים לבקר אותו.

האיש הזקן שנראה כאילו כלום לא מטריד אותו, כי הבין עכשיו שהחלום באמת היה חלום טוב מידי ושהגשמתו היתה כרוחה בכל כך הרבה עבודה קשה שמתברר שהיא לא השתלמה, די כועס ופגוע מבפנים.

הוא קם מן הספסל וניגש לאחד הפחים בכיכר, הוא מוציא ממנו חתיחות לחם יבש ומפורר אותם לגרגרים קטנים. אחר כך, מפזר סביבו את הגרגרים והציפורים הקטנות מגיעות במהירות. הם מתכנסות סביבו ואוכלות במהירות את שאירות האוכל מהפח שזרק להם הזקן על הריצפה. חיוך ענק עולה על פרצופו, סוף סוף הוא מקבל טיפת יחס. סוף סוף הוא מצא מישהו שלא שכח אותו. הגוזלים חזרו אל הקן ולמרות שהם לא הגוזלים שלו, האיש המבוגר מאושר עד השמים, בגילו המופלג הוא עדין מצליח להביא תועלת למישהו. כל מה שהוא רוצה זה מעט עיסוקים להעביר את שנותיו האחרונות כאן. והמדינה, החברה אותה בנה במו ידיו לא ממש מושיטה לו יד בחזרה. אבל הציפורים שבכיכר, בהחלט מעבירות לו את הזמן עם טיפה אושר ואהבה, במקום שיצטרך להעביר את הזמן לבדו, משום שבטח הוא רב עם ילדיו או שהם עסוקים מדי כדי להקדיש זמן לזקן שלהם, שנתן להם את חייו, בנה להם את ארצם והביא אותם לכאן. כרגע ילדיו עסוקים ודאי בתחרות הקיום הקשה, המגפה החדשה שתקפה את מדינתו הקטנטונת, ��וד פרט שלא הופיע בחלומו של הזקן, אך החיידק חדר עמוק עמוד למציאות חלומו, וקלקל את כל המציאות היפה אותה חלם לבנות.

הציפורים מתעופפות אחת אחרי השניה, בשנייה שקיבתם שבעה מהארוחה המשובחת. והזקן, הוא חוזר לספסל. אתה מתבונן בפרצופו המדוכדך ולא מבין בשביל מה כל הטרחה הגדולה, בשביל מה כל המאמצים, ההקרבה, הסכסוכים, המתים שלא יחזרו, והחיים שסובלים. אבל כנראה שככה זה היה פעם! אתה לא היית איפלו שבב של רעיון אצל הוריך, שהיו בעצמם ילדים קטנים בתקופה בה קמה המדינה, בטח שלא בנית אותה ובטח שלא חלמת עליה. וכמה שזה עצוב אתה מוכן לוותר עליה עכשיו כי החלומות שלך, על איך צריכה להיראות ולהתנהל מולדתך נראים אחרת לגמרי.

החמה הולכת ושוקעת מאחורי הבניינים העתיקים שעשויים מאבן מיוחדת וערב אפלולי יורד על הכיכר. אתה קם מהספסל ומתחיל לצעוד לעבר החומות הקדושות. הנוף גם הוא מתחיל להשתנות, פתאום כל האנשים שמסביבך לבושים בשחור, חובשים כובעים עגולים גדולים וגם הם ממהרים. אין מה לעשות הם קיבלו פטור מאלוהים ואת חייהם הם לא צריכים להקפיא, כן גם הם ממלאים את חובתם למדינה. אולי בדרך שונה משלך בעזרת תפילה ולא בדרך של סכנה, אבל זה בסדר. אתה לא כועס עליהם שהם בחרו בדרך שונה, הם פשוט נולדו לתוך זה ובשביל לשבת כל היום בישיבה לחיות בעולם משלהם בתוך החומות, ללבוש מדים שחורים, לחיות בתוך החומות, להתפלל לעזרה ולהיות נוף בעולם שלך. האנשים השחורים גם הם רוצים לראות בך רק נוף בעולם שלהם. הבעיה של האנשים השחורים היא שהדרך שלהם היא להחיות אותך בתוך הנוף שלהם ושתחייה כפי שהם חושבים לנכון. כי לדעתם, הדשה של השכן לא ירוק יותר, אלא יבש יותר ואתה חייב לבוא לדשא הירוק שלהם, גם אם במקרה הזה אתה מסתפק בדשא היבש שלך. לדעתם של האנשים השחורים הם מועילים הרבה יותר ממך ורק אם תתצטרף עליהם בדרך זו או אחרת, רק אז תרומתך תעזור לקיום המדינה שלהם.

אתה משתלב בתוכם ומקבל מבטים מוזרים. מנסה להוריד את הראש ולחייך בתמימות וממשיך בדרכך לעבר החומה הקדושה. בדרך אתה נתקל בהרבה סוחרים שמנסים בכל כוחם להציא לך ממרכולתם. אתה מסרב בנימוס וממשיך בדרכך. פתאום בסוף השביל אתה רואה את החומה, כן כן… החומה הקדושה. אתה מסדר את הופעתך, חובש כיפה ומתקרב אל החומה. כמה אנשים בודדים נשענים על אבני החומה וממלמלים לעצמם תפילות ובקשות לחומה. אתה חושב, אולי כדאי שגם אתה תנסה. אתה נצמד לחמומה ולא יודע מה להגיד לקיר. כל החיים למדו אותך שקירות מקשיבים, אבל לא שומעים ולא עונים. כדי לא להישאר בידים רקות, אתה מוציא מהכיס האחורי של המכנס פתק שהכנתה מראש, טומן אותו באחד החורים בחומה וחוזר על דרכיך. בדרך אתה נתקל בבחור צעיר ששואל אותך שאלה בשפה שאתה לא מכיר. אתה עונה לו שאתה לא מדבר ערבית . הבחור ממשיך בעברית ושואל לשלומך. הוא מספר לך שהוא חי רק עם אמו כי אביו נשלח לכלא ואמא לא מצליחה למצוא עבודה, ומבקש את עזרתך.

אתה רוצה לומר לו שגם מצבך די דומה. סיימת תיכון, אתה בלי עבודה, ועוד רגע עומד להתגייס לצבא ולכן לא יכול לעזור לו. אך משהו בך לא נותן לך לספר לו את סיפורך. אתה מוציא מכיסך את השטר האחרון שנשאר לך ונותן לבחור החביב. ומה יהיה איתך אתה שואל? אתה כבר תסתדר העיקר להרגיש דומה, כי גם ככה בעוד כמה ימים חייך יצאו משליטתך ותהפוך לעוד מספר במערכת של המדינה. מספר דומה לאחרים או שונה, למי זה כבר משנה אתה חושבת לעצמך בזמן שאתה חוזר על עכבותיך לעבר הכיכר. כשאתה מגיע לכיכר אתה מבין שנתתת לבחור הצהיר את כספך האחרון. איך אחזור לביתך אתה שואל את עצמך. ישר עולים לך בראש כל התסריטים שיובילו אותך חזרה לביתך. כולם קשים, כולם זקוקים לעזרה וכולם מסובכים בשלב שאתה נמצא.

אתה מתיישב בכיכר ומחליט שהכי פשוט זה להעביר את הלילה בכיכר כי גם ככה בעוד כמה ימים כבר לא תהיה שייך לעצמך. אתה הולך בלב כבד לשרת את מדינתך…

אז אתה מתגייס ליחידה קרבית, נותן 3 שנים מלאות ומבין שהצבא לא באמת צריך אותך אלא אתה באמת צריך אותו. גם כדי ללמוד על עצמך, גם כדי להרגיש דומה וגם כדי לתת מעצמך. המשוואה שאימצת בעברך מתברר פתאום כלא נכונה. גם אם המדינה לא עשתה ועושה בשבילך, השינוי הוא קודם אצלך וכל דבר שאתה יכול לעשות, גם הקטן שבקטנים לא צריך להיות תלוי במה המדינה או הממשלה עושה או לא עושה עבורך.

אתה יושב וחושב בתסכול, המדינה לקחה לך את השלוש השנים היפות ביותר בנעורים שלך, הפכה אותך לחייל וחשפה אותך לחוויות ולמראות שהנשמה שלך לא היתה בשלה אליהם באותה תקופה, אם בכלל. ועדין אתה ממשיך במחשובתך, כל רגע של נתינה גם אם אין קבלה בתמורה וגם אם אתה משלם על הנתינה מחיר כזה או אחר. שווה יותר לתת לאחר, קודם כל כי הנתינה היא לעצמך כי היא מאשירה אותך הרבה יותר מלהפוך את עצמך לקרבן בחסות המדינה. וגם בגלל שנתינה לא צריכה לבוא עם התניה.

וכמו שכל תוכנית של "מצב האומה" היתה מסתיימת על תחשבו מה המדינה עשתה בשבילכם תחשבו מה אתם יכולים לעשות לה בחזרה…