בישול בעיניים עצומות

סיפור אהבתם של עבריה ויחיאל במשך חצי שנה היה סבא יחיאל זורק לסבתא שקדים ואגוזים עטופים במטפחת לבנה. כך התנהלה אהבתם, עד אשר אמה, סבתא רנו(רינה),שאלה לפשר השקדים ו"תפסה" את החתן וקבעו את התנאים. החתונה התקיימה בחג השבועות בשלהי שנת1931. לחתונה הגיעו כל נכבדי העיר גם מקרב הישוב הערבי וכמובן מקורבים ומכרים יהודים מצפת. אפשר לומר שהיו חוקים בלתי כתובים ,אשר ההורים גם שידכו בין בני זוג, כמו המקרה של סבתי וסבי, אך מחסום העדות עמד והיה לרועץ, בין בני זוג שלא מאותה עדה ולא מאותו מעמד. אולם משהחליטו המשפחות לחתונה ,קדמה לה, שמחה יום קודם הגעה למקווה ,כדת היהודית ,בתופים ושירה, הכלה טבלה במקווה ואחריה טבלו כל רווקות המשפחה כאות סגולה לשידוך טוב עבורן. הכלה נתמכת ע"י אמה רנו, וגיסתה מצד שני, מובלת מביתה דרך כל בתי השכונה, קהילה קטנה שכולה יצאה ללוות את הכלה בשירה, בריקודים ויללות שמחה וכן כיבודי לימונדה רעננה בניחוח מי–זוהר, ריבות מעשה מרקחת, ריבת שקדים, ריבת תפוזים, ריבת דלעת לבנה ועוד, סוכריות ה"מלבאס" דרג'ה (בצרפתית), סוכריות בציפוי סוכר מוקשה לבן ובתוכם שקד, חולקו לילדים. התהלוכה התחילה מביתה שליד בית הכנסת "האר"י הספרדי", כך בין הסמטאות ואבני הדרך המסותתות והחלקלקות עד לבית–הכנסת "אבוהב". נכבדי העיר היו צועדים בראש, עם ראשי המשפחה לאות כבוד והפגנת הערכה למשפחה, שבדרך כלל הייתה אמורה להיות מכובדת. ככל שראש התהלוכה היה עמוס בנכבדי העיר כך היה יחוס גבוה למשפחה בעלי השמחה. חתונתה של סבתי הייתה עמוסה בנכבדי העיר, נבחרי הפקידים של המנדט התורכי והערבי. סבי היה שנים רבות פקיד גבוה הן במנדט התורכי במשרדי הטאבו והן במנדט הבריטי ולאחר מכן פקיד במשרד המשפטים הטאבו,עובד מדינה . בבית כנסת "אבוהב" כבר חיכה החתן והתחיל טקס החופה. אם הכלה בירכה בברכות מסולסלות במילותיה היוצאות מן הלב, שחוברו ספונטנית על ידה ובכישרון רב, וכולם הצטרפו גם כן והשמחה גדולה ממלאת את החלל. שחזור החתונה – פסטיבל הכליזמר בצפת, 1995 ________________________________________ השנה הייתה 1995, וצפת – העיר הקסומה שעל ההר – לבשה חג. הפסטיבל השנתי של מוזיקת הכליזמר מילא את הסמטאות בצלילים, באורות, בריקודים... ובאותו ערב אחד – גם בזיכרונות עתיקים שחזרו לחיים. אור הזרקורים הופנה לסיפור אהבה שהחל עשרות שנים קודם לכן, בשנת 1931 – חתונתם של עבריה ויחיאל, סבא וסבתא שלי. זוג שידע לאהוב מעבר לגבולות של עדה, מעמד או תקופה. זוג שידע להפוך את הפשוט ליוקרתי, ואת הצנוע למפואר. באותו ערב של פסטיבל בהפקה של הרשות השנייה שרק זה עתה נוסדה,מסביב לרחבת הסראייה התגודד קהל שהיה מרותק לצלילי הקלרינט ונשיפות החצוצרות, עלתה לבמה דמות עטופה בשאל לבן, חזקה כמו הרוח הצפתית – סבתא. היא חייכה, נופפה, ובשפה הערבית־צפתית החלה לברך את הקהל: "יאללה, אלבכום – בואו תראו אהבה של פעם." היא בירכה את היושבים בברכה חמה מהלב, שזורה ב"זירלוט" עדין – היללות הגבוהות של שמחה נשית, שקישטו כל חתונה אז, ושילד מודרני אולי היה חושב שמדובר בצליל מוזר, אך למי שגדל בצפת – זו הייתה שירת נשמה. הקהל מחא כפיים. עיניים דמעו. אני – יחד עם בת דודי הילה בתו של שמעיה קובי – שיחקנו את התפקידים עבריה ויחיאל הצעירים. לבשנו בגדים מסורתיים: אני עם חליפת פסים ישנה ונעלי עור, היא בשמלת תחרה לבנה, עטופה במטפחת סבתא. אמא שלה ליוותה אותה, כמו אז. השכונה ראתה מחזה שכבר חשבה שלעולם לא יחזור. לרגע אחד – צפת עצרה נשימתה,הרחוב כמו התמלא בריח הלימונדה, ריבת הדלעת הלבנה, וסוכריות הדרז'ה המצופות. מוזיקת הכליזמר פגשה בזכרונות הילדות, חתונה של פעם – חיה ונושמת, בלב הקהל. ולבסוף – סבתא חיבקה את סבא, כמו אז. הביקורת שיבחה, הקהל התרגש –אבל בשבילנו, זה היה פשוט עוד רגע של אהבה. יונים ממולאים מתכון לזוג המתחתן מנה סמלית המוגשת כסגולה לחיים מתוקים, שלום בית, פוריות ואהבה. היונה – סמל לנאמנות ולטוהר – מוגשת כאן ממולאת כל טוב, כמו הלב שמקבל אהבה חדשה. זהו מתכון מסורתי שנהגו להגיש בחתונות בצפת העתיקה. מצרכים: • זוג יונים או זוג עופיונים צעירים ונקיים • 1 כוס אורז חלוט במים חמים • 100 גרם בשר טחון עם שומן כבש • ¼ כוס צימוקים • ¼ כוס משמשים מיובשים, קצוצים • ¼ כוס שזיפים מיובשים, קצוצים • 3 בצלים חתוכים לקוביות ומטוגנים היטב • 5–6 שיני שום כתושות • 1 כף מיץ לימון סחוט טרי • 1 כפית מכל אחד: פלפל שחור, מלח, קינמון, בהרט, פפריקה מתוקה או חריפה אופן ההכנה: 1. מערבבים את כל מרכיבי המלית בקערה גדולה. מומלץ להכין קציצת ניסוי ולתקן טעמים לפי הצורך. 2. ממלאים בעדינות את היונים בתערובת, וקושרים את רגליהן בנייר כסף. 3. מסדרים בתבנית, יוצקים מעל שמן חם בעזרת מצקת. 4. מחממים תנור ל־170 מעלות, מכסים ואופים כ־30–40 דקות עד להשחמה עדינה. להגשה: מניחים את היונים על מצע אורז מבושל או ירקות אפויים, מקשטים בשקדים קלויים וצימוקים שבושלו קלות בסוכר. ברכת הדרך: מזל טוב וברכות לרוך, לאהבה ולחיים מתוקים – בדיוק כמו במתכון הזה. עצי השקדים בגליל הגליל עטור שקדיות הוא ציור חי – מרבד ורוד־לבן שמכסה את הגבעות בתחילת האביב. צפת, העיר שנבנתה בין ההרים, התהדרה בפריחת השקד שסימלה בעינינו התחלה חדשה, תקווה ורוך. לקראת ט"ו בשבט היינו יוצאים לטיול רגלי בין עצי השקד, נושמים את אוויר ההר הצח, קוטפים בידינו את הפירות הלבנים שבקעו מהקליפה. היה זה טקס משפחתי – לא רק איסוף שקדים אלא גם זמן של קִרבה, של שיח קליל, של חגיגה קטנה בין אדם לטבע. השקדים שקטפנו שימשו אותנו לריבות משובחות – ריבת שקדים לבנה ועדינה, שנשמרה לאירועים מיוחדים. סבתי שמרה את הריבה הזו לכלות הטריות, ללידות, ולשבתות של חג. האמינו אז כי ריבת השקדים מחזקת את הלב ואת הגוף, ומרבה חלב אם ליולדות. סבי, שנחשב נכבד בקרב ערביי העיר, קיבל לעיתים שקדים כמתנה מבעלי אחוזות – אך סבתי העדיפה שנלך ונקטוף בעצמנו, כדי שגם הדרך תהיה חלק מהטעם. מתכון לריבת שקדים: • 1 ק"ג שקדים חלוטים ומקולפים • 2 כוסות סוכר • 1 ורבע כוסות מים • מיץ מ־½ לימון • 3–4 טיפות "מי זוהר" (לניחוח ייחודי) אופן ההכנה: 1. חולטים את השקדים כ־30 דקות במים רותחים, קולפים, מייבשים וטוחנים דק. 2. מרתיחים את הסוכר והמים, מוסיפים מיץ לימון ומי זוהר, מבשלים עד שהתערובת מסמיכה. 3. מוסיפים את השקדים הטחונים ומערבבים בעדינות במשך 2–3 דקות, עד לקבלת מרקם לבן, סמיך ודביק. 4. מצננים מעל קערה עם מים קרים, ואז מעבירים לצנצנות זכוכית. להגשה: כפית קטנה על תחתית זכוכית מעוטרת, בצד כוס תה צמחים – מתכון לתענוג קטן. בישולים של יום חול היום של סבתא עבריה התחיל עוד לפני עלות השחר. בשעה חמש בדיוק, הייתה פוקחת את עיניה – עיניים שלא ראו, אך היו מלאות ראייה פנימית ותחושת שליטה. בידיים מגששות אך בטוחות, החלה את סידור הבית והכנות היום, מתוך שגרה שנבנתה כטקס של יציבות. בשעה שמונה שלחה את סבא לגולדנבוים – בעל המכולת השכונתית – עם רשימה בכתב ידה. תמיד מסודרת, תמיד מחושבת. בדרכו חזרה היה סבא אוסף מהרחוב את כל פיסות הניילון והנייר שהושלכו, שומר על ניקיון הסמטה מתוך כבוד למקום ולמעמדו כאיש קהילה. ארוחת הבוקר הוגשה בנחת, אחרי שכל מטלות הבוקר בוצעו, באהבה ובדיוק. הבישול היומי היה אתגר בפני עצמו. בתקופת המנדט הבריטי, לא היה שפע, ובוודאי שלא פינוק. לעיתים, כדי להשיג מוצר בסיסי – היה צורך לנסוע לעיר אחרת. משפחות רבות גידלו עיזים, יונים ותרנגולות – לא כחיית מחמד, אלא כדרך חיים. היו גם צמחים שהביאו מהוואדיות: חוביזה, זעתר, עקוב. פירות שגדלו פרא – תאנים, תותים, ענבים – היו מרכיב קבוע בתפריט. בשר נאכל רק אם הייתה אפשרות כלכלית, או אם נזדמן שחיטה טרייה. הבשר היה תמיד טרי, לא קפוא, ונבחר בקפידה. אכילה הייתה מעשה עם כוונה – בלי בזבוז, בלי עודף. כל דבר נוצל, כל ביס נספר. המטבח של סבתא לא היה רק מקום של אוכל – הוא היה לב הבית. מקום של ריח, של קולות, של קִרבה.