עכשיו היא חלק מהסטטיסטיקה

הסטטיסטיקה שחוזרת בכל יום שואה מחדש אומרת שכל יום מתים 32 ניצולי שואה בישראל. הסטטיסטיקה לא אומרת כלום עד שזה מגיע לתוך הבית שלי, בפתאומיות.
אז היום סבתא שלי היא אחת מה-32.
וברור שסבתא שלי היא לא סתם מספר, היא הסבתא שלי, שתמיד רצתה לתת לי אוכל מהמקרר שלה בידיעה שהיא גרה מתחת לבית שלי ושיש בו ברוך השם מספיק אוכל, שלימדה אותי על שמחת חיים ועל האפשרות המעשית להתגלגל מצחוק בלחיים סמוקות עם כוס בירה ביד גם בגיל 86, שהראתה לי מהי נאמנות, עם השרשרת מכבי ת"א של סבא שלי שהיא תלתה מעל הכיור, עם הסירוב מוחלט להיענות לשלל המחזרים מהמרכז יום לקשיש שניסו את מזלם ב-17 השנים מאז שנפטר. ושבעיקר לימדה אותי מהם אהבה וחום ללא תנאי. 

אבל היותה חלק מהסטטיסטיקה של ניצולי השואה ההולכים והנעלמים היא לא פרט טכני בלבד, כי השואה הייתה מרכז ההוויה שלה, כי השואה ביגרה אותה ויילדה אותה, כי השואה הייתה בלב ובמחשבות ובצללים ובריחות ובקולות ובחלומות ובהכל, בהכל, בהכל. ובגלל זה למרות שאני כלכך עצובה שסבתא שלי הלכה לי כשאני בהודו, ואני בכלל לא יודעת איך לבטא את התחושות שלי (ולכן אני כותבת בפייסבוק, כנראה), למרות העצב אני שמחה כי סוף סוף סבתא שלי יכולה (ע"פ אמונתי) למצוא שלווה אמיתית, ולהפסיק לייחל לחיבוק של אמא שלה ולקול של אחותה ולנשיקה של בעלה ולריח של אבא שלה, כי עכשיו היא איתם. אחרי שישים שנה של כיסופים ואשמה ודמעות, היא סוף סוף שלמה. 
יהי זכרך ברוך, סבתא. הלוואי שתמצאי שם שלווה.