אספרגר או אספרגוס?

רשמים ראשונים-   

אז לאחרונה הגעתי למסקנה שהחיים שלי בזבל ושהם בדיחה אחת גדולה ומטופשת.
אחרי שהתווכחתי עם עצמי שוב ושוב, החלטתי לבנות מכול המגוחכות שבעניין – סיפור. אבל, בגלל שאני כזו חסרת ביטחון והאמון שלי בזולת שואף לאפס, אני כותבת אותו בתוך הראש שלי.  
מה זה אומר? טוב, זה אומר שירדתי לגמרי מהפסים, אבל זה גם אומר שאני חייבת להוציא מהמערכת שלי בצורה כלשהי את כול הטינופת הזאת שהצטברה בתוכי במשך כל השנים האלה. ובנוסף לזה, אני לא חושבת שיהיה לי אי פעם האומץ להפוך לכותבת רצינית ולכן אני כותבת אותו במחשבותיי. 
זה פשוט שאתם צריכים להבין, אני את רוב חיי חייתי בניתוק מוחלט מהסביבה מבחינה רגשית. 

מכיוון שהיה לי מאוד קשה עם אנשים ולא ידעתי איך להתמודד עם הקושי הזה, חייתי בעולם משל עצמי בו אני השלטת ויכולתי לעשות בו מה שאני רוצה, לצורך העניין אפילו גיבורת על משגעת.
אני מבינה שזה יכול להישמע קצת פסיכופתי, אך זו תמונת המציאות ואין בכוחי לשנות אותה.
רק לפני שאני מתחילה, אני חשה שזוהי מחובתי בתור הכותבת להזהיר אתכם קוראיי הדימיוניים, שלא להתלהב יותר מידיי, כי האמת שזה סיפור דיי עלוב.
שכתוב הדברים בראשי הוא אך ורק תרפיה. זה עוזר לי לסדר את המחשבות ולא לתת להן להיכנס אחת בתוך השנייה כמו בתאונת שרשרת. אז אם מישהו מכם חשב שהסיפור יהיה ״מלהיב ותוסס״ כמו ״חמישים גוונים של אפור״ - ירדת בתחנה הלא נכונה, חבר. 
איך מתחילים לכתוב סיפור?
אני מניחה שהדבר הראשון ההגיוני לעשות הוא להציג את עצמי- קוראים לי מאדים וכן אני יודעת שזה שם מוזר. בבקשה תזכרו להודות לאמא שלי, שמשום מה חשבה שזה יהיה רעיון טוב לתת לתינוקת חסרת הישע שלה שם של כוכב לכת. 

למה, אתם שואלים? טוב זה כי היא חשבה שזה ייחודי לילדה ״ייחודית״ ובניסוח מדוייק יותר- מוזרה. אבל למען האמת שאני מאוד מעריכה את העובדה שהיא לא קראה לי על שם קבוצת כוכבים כלשהי, כמו הדובה הגדולה או משהו דומה לזה. 
מובן מאליו שברגע שגיליתי מהיכן השם שלי באמת לקוח לא אהבתי את זה במיוחד, אבל עם השנים התברר עד כמה אני מוזרה, כך שהשם שלי והאדם הפנימי שבי התחברו יופי והשלמתי עם גורלי המר. 

אני בת רביעית למשפחה בוכרית אבל לפני שתגידו משהו שתדעו לכם שהם מאוד אדיבים ומודרניים- ובהם הכוונה היא להורים שלי כמובן, לא לעדה כולה. אני כבר בת עשרים ושתיים אך עדיין לא התקדמתי לשום דבר מועיל בחיים העלובים האלה, למרות שאני באמת באמת מנסה.

לפעמים ההרגשה היא שאני רצה בשיא הכוח ובספרינט מטורף והנוף זז ומשתנה ואני חושבת לעצמי- שהנה אני מצליחה ויש פה התחלה של משהו אדיר. אבל לאחר מכן, לפתע אני מבינה שמישהו מאוד ניבזי העביר את תמונות הנופים במהירות כמו שעושים בצילומים של קליפים זולים. בתכלס לא זזתי לאף מקום ופשוט רצתי במקום כל הזמן הזה- כל המאמץ והשיגעון היו לשווא. 

אני כרגע בדרך לעבודה ואני ממש מאחרת, המנהלת טוניה פשוט תוציא אותי להורג על הגרדום.

אני עובדת בתל אביב בבית קפה כבריסטה ובדרך כלל זה מסתדר לי כי יש המון אוטובוסים לתל אביב מלוד, אבל היום הוא יום שבת ואני מגיעה מפתח תקווה, כך שיוצא שאני לוקחת מונית שירות מרחוב חיים עוזר בפתח תקווה לתחנה המרכזית בת״א ומשם אני אקח עוד מונית לרחוב אלנבי רוטשילד ובנוסף לכל זה, יש לי עוד הליכה של כמה דקות עד הבית קפה עצמו. 

הבית קפה בו אני עובדת הוא מן גן מסתורי כזה בסוף רחוב רוטשילד, על רחוב הרצל והוא נקרא, כמה מפתיע- “The Secret Garden Of Johnny” שם ארוך מידיי אני יודעת. בעל המקום הוא דביל, לכן, השם הדבילי. 

אני אוהבת את הרעיון והעיצוב של בית קפה שלנו. לעומת זאת, אני לא מעריצה גדולה של הבוס שלי- זה שהגינה הסודית היא שלו. קוראים לו יוני אבל בגלל שהוא חי כמה שנים בארה״ב כולם קוראים לו ג׳וני, הוא דביל גדול כמו שכבר ציינתי בפניכם, אבל לפחות הקפה טעים והכסף יחסית טוב לעבודות שלי שקדמו לזה, אז אני מניחה שזה בסדר. 

הכניסה לבית הקפה היא דרך בניין מגורים. כשנכנסים לתוך הבניין המדרגות יהיו לשמאלכם ותא הדואר ניצב לידו. אם תמשיכו ישר אתם תהיו בתוך בית הקפה, ישר נכנסים לתוך הגינה ואחר כך יש את המבנה הפנימי. אם ממשיכים עוד ישר אז יוצאים שוב לגינה קטנה יותר שם גם נמצאים השירותים וזה גם אזור המעשנים המסריח. בתוך המבנה הסגור יש שתי קומות, בקומה ראשונה זה הבר וכמה מקומות ישיבה, הקומה השנייה היא כמו מרפסת שמשקיפה על קומה שלמטה. הכול מרוהט כמו בית קפה משנות השישים וזה מדליק מאוד בעיניי, אפילו המוזיקה מגיעה מסטריאו שנראה כמו ג׳וקבוקס (Jukebox).

ברגע שנכנסתי לבית הקפה הדבר הראשון שתפס את תשומת ליבי היה הבחור החדש שעמד מאחורי הבר. בין המאפיינים הבולטים ביותר בפנים היפות שלו, היה שהוא מלוכסן עיניים. הבנתי שזה בטח אמיר הברמן החדש, יפה אחותי הגדולה שהיא בנוסף לזה גם המנהלת שלי בעבודה (היא וטוניה מתחלקות בעבודה), כבר סיפרה לי עליו. היא דיי התרשמה ממנו, אמרה שהוא אחלה דבר שמאוד סיקרן אותי, כי אם קיים בחור שהצליח להרשים את יפה ולו במעט, זה אומר עליו דברים גדולים. בכל מקרה, היא גם סיפרה לי שיש לו עיניים מלוכסנות ושהוא אוזבקי וחצי בוכרי שזה כמעט אותו הדבר, אבל לא. 

המשכתי ללכת לכיוון ארון השירות של העובדים שאנחנו העובדים קוראים לו אנה פרנק. אני יודעת, אני יודעת, גם אני חושבת שזה אכזרי, אבל האם מותר לי להגיד שזה גם קצת מצחיק אותי?

הארון הוא בתוך קיר בפינה יחסית זנוחה מתחת למדרגות בבית הקפה והוא סופר קטן, אני בין היחידים מאלו שמצליחים להידחק אליו בלי בעיה כי אני קטנה- בסך הכול מטר חמישים ושלוש אבל האחרים צריכים להפגין את אומנות האוריגמי עם הגוף שלהם רק כדי להכניס את קצה הראש שלהם. כך שהכינוי דיי הולם אותו. 

ייאמר לפרוטוקול, שכאשר התחלתי לעבוד פה וגיליתי איך קוראים לארון העובדים, הצעתי שהוא ייקרא ״ארון נרניה״, אך רק תולעי הספרים שבינינו הבינו למה הכוונה, אז ההצעה נדחתה.

נכנסתי לאנה פרנק, הנחתי את התיק שלי על המתקן המוזר שבפנים, (שאף אחד לא באמת ידע למה הוא אמור לשמש), לקחתי את הפלאפון שלי שמתי בכיס האחורי של מכנסוני הג׳ינס שלי ויצאתי החוצה. 

הרגשתי את הקיבה שלי זועקת לקצת אוכל, אז ניגשתי לטוניה ושאלתי, אם המצב לחוץ או שאני יכולה לנשנש משהו לפני שאני נכנסת למשמרת? היא ענתה למרבה שמחתי שאין לחץ ואני יכולה לאכול לפני הכניסה למשמרת. 

ווהוווו, אוכל, אוכל, אוכל! אני מחבבת את טוניה, היא חמודה- אתם עוד תלמדו שבשבילי כול מי שמביא לי אוכל הוא חמוד. חייכתי אליה, והלכתי לעבר המטבח. 

המטבח נמצא בסוף הבר ליד עמדת הפינויים, עברתי את הבר ונכנסתי למטבח, לקחתי קערה ומזגתי פנימה יוגורט, הוספתי גרנולה ומעט פירות ולקחתי איתי את הקערה אל הפינה הכי אהובה עליי בבית הקפה והתפללתי שאף לקוח אינו רובץ לי במקום הישיבה. שמחתי כשגיליתי שאין שם אף אחד. 

זו פינה ממש מגניבה שיפה הראתה לי בהתלמדות שלי בבית הקפה, הפינה היא לקראת סוף הגינה והיא מסתתרת מאחורי שיחים ועציצים עם ספסל שריפדו אותו עם כריות כיפיות ובצד השני של השולחן יש עוד כיסא מרופד ונוח שעוטף אותך כמו תינוק בעריסה.  

התיישבתי לאכול את היוגורט וברגע שסיימתי ניקיתי אחריי והלכתי לעמדת הפינויים, הכנסתי את הכלים המלוכלכים לתוך מיכל השטיפה, ונכנסתי אל מאחורי הבר.

עברתי על פניו של אמיר אבל לא הצגתי את עצמי. הלכתי לשטוף ידיים בכיור וחזרתי לעמוד לידו. הרגשתי נבוכה ולא ממש הצלחתי למקד את המוח שלי להגיד שום דבר נורמלי אז שתקתי ובהיתי באוויר.  

הוא הסתכל עליי ולאחר כמה שניות שהרגישו כמו נצח של בהייה ושתיקה מצידי הוא חייך חיוך זחוח שחשף גומות חן מהממות. התחלתי לבחון את המראה שלו. 

מטר תשעים (אם אני לא טועה), גוף חסון ושרירי אבל עדיין רזה, שיער שחור גלי/מתולתל יחסית ארוך בשביל בחור, אבל נראה עליו טוב. 

עצמות לחיים וקו לסת משורטטים, עיניים מלוכסנות מדהימות וריסים שחורות עבות ושפתיים יפות בקיצור הוא היה יפה- פסל אדוניס, אבל אדוניס אוזבקי. 

הוא נקש בשתי אצבעותיו ממש כמעט בתוך הפרצוף שלי מה שגרם לעיניים שלי להתמקד בזרועות וכפות הידיים הגבריות שלו, הוורידים בלטו מתוך הזרוע שלו ונראה שעמדו לצאת ולהתפוצץ. כל רגע. ראיתי ברקע את פיו זז אבל לא היה לי ברור כל כך אם אמר משהו.

״היי״ הוא נופף בידיו מול הפרצוף שלי, הכול בסדר איתך ילדונת?״ 

והמשפט היחידי הזה הספיק בשביל להוציא אותי מהבועה בא הייתי שרויה. הוא קרא לי עכשיו ילדה? המבט שלי חזר להתמקד בפניו, הסתכלתי עליו במבט תמה, ללא היכולת להשיב לו משהו בחזרה.   

המוח שלי התחיל לעשות ריסטרט ובדיוק כשחשבתי ששבה אליי יכולת הדיבור הוא אמר, ״תקשיבי את נראית כמו בלון שעומד להתפוצץ.״ ואם לא דיי בכך, אני דיי בטוחה ששמעתי אותו צוחק, מאיפה לעזאזל נחת עליי הדבר הזה?? 

״אוקיי תקשיב״, אמרתי ״אני ממש לא ילדה, זה דבר ראשון, דבר שני אני עומדת להתפוצץ כי מ-י-ש-ה-ו עומד לי מול הפרצוף וטוען שאני בלון.״ 

ג׳וני, הבוס שלי שמע אותי ונזף בי שאפסיק להפריע ללקוחות. 

״סליחה ג׳וני.״ אמרתי במתיקות מזוייפת ובפעם המי יודע כמה אמיר גיחך. 

מה נסגר עם הבחור הזה? אני לא מופע הבידור שלו! ״אתה מוכן להפסיק לצחוק מכל דבר שאני עושה ואומרת?״ 

הוא שוב חייך את החיוך הזחוח שלו, שהיה מדהים ואמר בהתגרות, ״למה? נראה שזה מדליק אותך.״ הוא הרים את גבותיו. 

תדהמה נפלה עליי, ״סליחה?״ אמרתי.

״אני סתם צוחק. פשוט בהית באוויר ונראה היה שלא נוח לך, אז החלטתי לנצל את הרגע ולראות מה תהיה התגובה שלך.״ הוא הסתכל עליי מלמעלה עם חיוך ענקי על פניו, ״אוקיי, אז תן להסביר לך כמה דברים, אני לא ילדה, אני לא אוהבת שקוראים לי ילדה ובטח ובטח שאני לא אוהבת שקוראים לי בלון שעומד להתפוצץ.״ הזעפתי כלפיו פנים. 

״טוב, אז תני לי להסביר לך, שעכשיו את מתנהגת כמו ילדה ומצדיקה את איך שקראתי לך ובגלל זה את נראית כאילו את עומדת להתפוצץ כמו בלון.״ הוא גיחך. 

״טוב,״ אמרתי באנחה כבדת משקל, ״אני כנראה לא אחזור היום הביתה כי אני פשוט אהיה עסוקה בתחנת משטרה על תקיפה ורצח.״ ובשאננות מזוייפת פניתי להתעסק עם מכונת האייס קפה. 

הוא השיב לי במבט לעגני משלו והשיב לי, ״תגידי לי את רצינית? את מודעת לזה שאת בגודל של גמד גינה? ההבדל היחידי שיש ביניכם הוא שחסר לך כובע וזקן.״ הוא המשיך והוסיף, ״מה גם שאני מטר תשעים ואני גבר. את בכלל מגיעה אליי עם הגובה שלך?״ 

״אוהו, אל תדאג,״ הרגעתי אותו, ״אני פשוט אעלה על השולחן ואדפוק לך פטיש בראש.״ 

שמעתי צחקוקים מגיעים מעברו של סיזאר, הברמן שהיה אמור ללכת הביתה ברגע שהגעתי, הסתובבתי אל עבר סיזאר ואמרתי לו ״סליחה, מה אתה עדיין עושה פה? לך הביתה.״

סיזאר גילגל עיניים ואמר, ״בסדר, אני בדיוק הולך לאכול ולעשן סיגריה.״ ואז הוסיף, ״שתי חולי נפש.״ ולאחר מכן יצא החוצה לגינה לאזור המעשנים והתיישב לאכול. 

אמיר ציחקק וחזר ישר לנושא שדנו בו, ״באמת? ולא אכפת לך לשבת בכלא?״ 

הפעם הגיע תורי לצחוק עליו, ״כפרה, אל תדאג לי. כי כמו שכבר אמר סיזאר החמודי אני חולת נפש עם תעודות מה שאומר שפשוט ישחררו אותי לחופשי.״ אמיר הסתכל עליי והוסיף, ״או בית חולים של חולי נפש.״ 

״נווו עוד יותר טוב, אוכל בחינם ונפטרתי ממך, זה מה שנקרא להכות שתי ציפורים במכה אחת.״ ולפתע שנינו פרצנו בצחוק. 

מעולה מצאתי עוד מישהו עם חוש הומור מעוות כמוני. 

לפתע אמיר הפסיק לצחוק הפנה את מבטו אליי במבט תמה, ״רגע, כפרע?״ 

את הבדיחה החולנית קטעה גלית שהיא אשתו של ג׳וני שאותה אני דווקא כן אוהבת, גלית חייכה אליי ואמרה לי, ״מה נשמע? וואו, החולצה שלך מדליקה מאדים, ממש מגניבה.״

חייכתי אליה בהכרת טובה, ״תודה.״ הסתובבתי אל אמיר ושאלתי ״תגיד כבר לימדו אותך לעשות סגירות בבר?״ הוא הביט אליי וענה לי לא, לכן, אני הפניתי את המבט שלי בחזרה אל גלית, ״את רוצה שאני אלמד אותו איך לעשות סגירה נורמלית, כמו שצריך?״ גלית התלהבה כמו תמיד ואמרה, ״כן וואי מהמם, זה יהיה ממש מעולה.״ אני המשכתי אותה, ״כן זה טוב, אף אחד פה לא יודע לעבוד כמו שצריך אז אני אלמד אותך איך לעשות סגירה פיקס.״ אמיר הסתכל עליי במבט ספקני ואמר ״את בטוחה שאת לא סתם מחפשת על מי לזרוק את כול העבודה שלך?״ 

״מצחיק מאוד, פשוט תעשה מה שאני אומרת לך ולא יהיו לנו בעיות.״ בתגובה הוא הרצין  ואמר, ״תראי אף אחד לא אומר לי מה לעשות, אף אחד...אפילו לא החברה שלי.״ אהה, אז יש לו חברה? התחלתי להרגיש את המבוכה חוזרת אליי, השבתי לו בגיחוך ״פפפפפ…אתה בטוח שגם היא חושבת ככה?״ הוא מצידו פשוט נתן לי מבט של- ׳אני לא חייב שיט לאף אחד׳. גוש חנק את גרוני, ולמרות זאת ניסיתי להמשיך את השיחה בקלילות, ״טוב תקשיב לי, זה מאוד חשוב שתדע איך לסגור בר, כי אם להיות כנה רוב הברמנים פה לא עושים עבודה מי יודע מה, לא הייתי מגדירה את זה אפילו כסביר. בגלל זה, פשוט תסתכל איך אני עובדת, take notes כמו שאומרים וכשיגיע תורך לעשות סגירות תעשה את העבודה כמו שצריך בלי לחפף. סבבה?״ אמיר חייך אליי ואמר, ״בסדר גמור, ילדה.״ צחקקתי מההערה המעצבנת מכיוון שהיא נאמרה בחבריות ולמרות זאת אמרתי לו, ״אוייש שתוק כבר, אתה לא תמיד חייב להגיד את המילה האחרונה.״, ״נכון, אבל את דווקא כן אבל עם הרבה פלפל שיהיה להם חריף כשהם שומעים את זה.״ לא ממש ידעתי איך לענות לחדות ההבחנה שלו וכל מה שיכולתי להגיד היה, ״אווו-קייי…?!״ עם הבעה מטופשת לחלוטין. 

אמיר שהבנתי שהוא בחור אינטליגנט ונבון, שם לב לתגובות שהוא מוציא ממני, חייך את החיוך הסקסי שלו אבל לגמרי התעלם מהמבוכה שקרנה ממני. 

אחרי כן, את השעתיים הבאות בילינו בלהוציא משקאות אל קהל הלקוחות הפתאומי שנהר פנימה אל תוך בית הקפה, בקושי הצלחנו להחליף אחד עם השנייה כמה מילים כי רוב הזמן היינו פשוט עסוקים בלהוציא בונים מהבר. 

אבל הפיק חלף לו במהירות וזרם הלקוחות האט לו עד לכדי לקוח מידיי שעה ואז שוב הופנתה מלוא תשומת ליבו של אמיר אליי ואני לא ידעתי איך להתמודד עם כול תשומת הלב הזאת, מה גם שלא הבנתי בדיוק איך אני אמורה לפרש את זה. אז החלטתי לנסות להתנהג בנונשלנטיות, שבדרך כלל אופפת אותי.

״רגע..״ הוא התחיל להגיד, ״אז בת כמה את?״ אך במקום לענות החלטתי לענות בשאלה משל עצמי, ״בן כמה אתה?״ ״אני בן שלושים.״, ״אתה רציני? אוקיי, קודם כול אתה לא בן שלושים אז תפסיק לחרטט. דבר שני, גם אם אתה כן בן שלושים אז המוח שלך בטח הפסיק להתפתח בגיל חמש עשרה, כי שמעתי אותך לפני כן תוך כדי עבודה מדבר בהתלהבות על משחקי וידיאו. אז אם כבר יש פה מישהו שצריך להיקרא ילד, זה אתה.״ סיימתי בתחושת התנצחות אינסופית, זאת אומרת, עד שאמיר פוצץ לי את הבועה באומרו, ״את מודעת לזה שהקול שלך נורא גבוה? סקוויקי כזה?...חוץ מזה, אין שום דבר רע וילדותי במשחקי מחשב. זה כיף, מכניס אותך לעולם אחר, בדמות שאתה רוצה להיות. אותי זה מרגיע ועוזר לי לנוח.״ ״אההממ…״ עניתי, ״האמת שזה היגיוני, זה כמ וני עם ספרים וסרטים. סבבה אני אתן לך את זה.״ 

אמיר חייך נוכח ההשוואה שלי, המשכתי, ״אבל ברצינות, בן כמה אתה?״ הוא יישר את גבו ושילב את ידיו על החזה ושאל בחיוך ממזרי, ״קודם תגידי לי בת כמה את?״ צחקקתי לעצמי ״תגיד אמא שלך לא לימדה אותך שזה לא מנומס לשאול אישה בת כמה היא?״, הוא הרים גבה בתגובה ואמר, ״אישה?״

נאנחתי עמוקות, ״איזה מן ג׳נטלמן אתה? אני בת עשרים ושתיים.״ מלמלתי בחצי פה. 

״בת עשרים ושתיים, אההה?״ הוא הסתכל עליי מלמעלה, ״ילדה.״ 

״אני לא ילדה, אני אומנם קטנה ולא ממש מפותחת אבל אני לא ילדה ורק מי שלא באמת מכיר אותי שזה בערך כולל את כל האנשים שמעורבים בחיי, אומרים לי את זה. ואתה..״ הצבעתי לעברו, ״פשוט נכנסת לאותה רשימה ארוכה של אותם אנשים, זה הכול.״ הוצאתי את הפלאפון שלי מהכיס כדי להסתכל על השעה וכאשר החזרתי את מבטי אל אמיר הוא הסתכל עליי במבט מנוטרל ואמר לי, ״את ממש לא אוהבת שקוראים לך ככה, אההה?״, הורדתי את מבטי ומלמלתי, ״לא, לא ממש.״ ולפתע, הרגשתי ליטוף בלחי השמאלית, הרמתי את מבטי וראיתי שזה אמיר אוחז בקצות אצבעותיו את פניי ומוחה דמעה בלתי נראית. 

הסתכלתי עליו, מפוזרת במחשבות ואני חושבת שראו את זה בעיניי, כי ברגע שהוא קלט את סימן השאלה, הוא שמט את ידו מטה והסתובב לכיוון השני, העמיד פנים שהוא עסוק בבלנדרים שהיו בצד השני של הבר. 

אני לעומת זאת, עמדתי נטויה במקומי לא יודעת מה לעשות עם עצמי. מה לעזאזל זה היה? אין מצב שזה היה פלרטוט, הרי בחורים לא מפלרטטים איתי, מה גם שיש לו חברה, הרי הוא בעצמו אמר. 

אז מה בדיוק קורה פה?